ההקפות בבית המקדש היו סביב המזבח, ונחלקו הראשונים אם הקיפו בלולב או בערבה בלבד. כאשר בימינו עושים זכר למקדש והמקבילה של המזבח בבית הכנסת היא התיבה.
ספר התורה שמונח על התיבה בזמן זה נועד להזכיר את דברי הגמרא שהיו נוהגים לומר אנו ליה וכו' שמכיוון שכל התורה שמותיו של הקב"ה, הרי שעינינו נשואות לה' ע״י ספר התורה שמונח על התיבה (כף החיים תרס, א-ב).
אם כן מנהג ההקפות הינו מנהג ישראל שנעשה זכר למקדש, ובדומה למה שהיה במקדש יש בו מעין הרחבה של ההלל ולכן המיקום הנכון יותר לכאורה הוא מיד אחרי ההלל ואין להפסיק גם לא בקדיש (חיד"א מורה באצבע ט, רצג וכף החיים תרס, ג).
מנגד, היו מנהגים שאמרו הושענות בסוף התפילה והם נשענים על דברי רס"ג שהיה אומרם אחר ההפטרה כשספר התורה כבר מונח על התיבה וזה בכדי לא להוציא את ספר התורה שלא לצורך שכן זהו רק מנהג. כך נהג הרב קוק (סידור עולת ראיה חלק ב עמוד שע, וכך נהגו חלק מהמרוקאים).
ענין נוסף שיש לקחת בחשבון הוא הוצאת ספר התורה שגם בו מצאנו שני מנהגים.
מנהג אחד שמוציאים פעמיים ספר תורה ויש בזה לכבודה של התורה ואף הבריך שמיה נאמר כדברי רשב"י שם בזוהר "כאשר מוציאים את ספר התורה לקרא בו". מצד שני הוצאה כפולה של ספר תורה ופתיחת היכל לעתים מטריחה את הציבור.
הצעתי על מנת לשמור על העקרונות האלו:
1. מיד בתום ההלל יפתחו את ההיכל, ויניחו את הספר בו קוראים על התיבה.
2. אמירת ההושענות כאשר ההיכל פתוח (כמנהג חלק מהמרוקאים)
3. בריך שמיה והתפילות הנאמרות כשההיכל פתוח.
4. הוצאת ספר תורה שני בחג
5. קריאת התורה
6. קדיש תתקבל
7. החזרת שני ספרי התורה להיכל.
בהושענא רבא שההקפות ארוכות ויש הבדל גדול בין האשכנזים לספרדים, אפשר לנהוג כשיטת רס"ג ולומר את ההושענות בסוף התפילה וכך יוכלו האשכנזים והספרדים להתפלל יחד ולא יצטרכו לחכות זה לזה כאשר יש שוני גדול באורך ההושענות.
