יום ראשון, 11 בדצמבר 2022

סיכום דיני קריעה על מת (יורה דעה סימן שמ)

שמ, א
המקור לחיוב קריעה - התורה מצווה את הכהנים לא לפרוע בגדיהם. תוספות דייקו שזו רק אסמכתא של חז"ל ולא דין דאורייתא וכן הסכים הרמב"ן וביאר את דברי הגמרא שאבל שלא פרע חייב מיתה, כמו כל העובר על דברי חכמים. ומה שהוציאו קריעה מכלל אבלות הכוונה שדנים בהם כשאר דיני דרבנן על פי רוב ולא מקלים מיד כשאר דיני אבלות.

טעם הקריעה - בהלכות קטנות הביא שזה בכדי להסיח דעת האבל לממונו ובכל ישמור על רוגע. אולם הבית יהודה סבר שהמטרה היא שיעשה פעולה שתרבה את הבכי ותעורר אותו.

קרע מיושב - כשדוד המלך התאבל צוין שקם ואז קרע בגדיו. הגמרא מספרת על אמימר שקרע על נכדו וכשהגיע בנו, נזכר אמימר שקרע מיושב ולכן קם וקרע שוב מעומד. הטור בשם הרי"ף הבין שאמימר החמיר על עצמו, ואף הביא את דעת הראב"ד כמסכימה לכך. אולם הב"י ביאר שהראבד הסתפק בכך ככה"נ, וגם הריף לא הביא את הסיפור על אמיר כי הגמרא הסמיכה את הלימוד על הפסוק וזה לא נצרך. הרמב"ן והרא"ש כתבו שקורע מיושב לא יצא יד"ח וכן פסק השו"ע. הרמ"א הוסיף שצריך לחזור ולקרוע.

הזמן הנכון לקריעה - דעת שמואל בגמרא שהקרע צריך להיות בשעם חימום דהיינו שעת המיתה. ופסק השו"ע שלאחר אמירת צידוק הדין עם יציאת הנשמה, כשמגיע לדיין האמת - קורע. מהרמ"א והש"ך עולה שלכתחילה יכול לקרוע עד ש"יסתם פני המת בקבר" ובגשה"ח ביאר שזה מפני שאין הכל בקיאים בדינים אלו אז מחכים להוצאת המת, שם כבר מצויים חברא קדישא שיבארו לכלל את הדינים ועוד שזה נחשב שעת חימום שכן כל האבלים נתקבצו. וטף שעיקר הדין בשעת חימום,  פסק בחזו"ע שיש מקום למנהג הספרדים שקורעים אחר הקבורה ולפני סעודת ההבראה ומי שלא קרע כלל יכול בדיעבד לקרוע בתוך השבעה. ובאביו ואמו קורע לעולם. אלא שיקרע ללא ברכה. ושב והדגיש שלכתחילה יש לקרוע ביציאת נשמה.

שליחות בקריעה - גשר החיים בשם בית יהודה שמצוות הקריעה אדם עושה לעצמו, ורק בקטן "מקרקעין לו". וציין בחזו"ע שהמנהג שחברא קדישא מתחילים והאבל ממשיך. אולם הברכיים סובר שמצווה דווקא באחר שכן מתבייש ממנו שיקרע לו וזה מרבה עגמת נפש ובשתיקתו מראה שמקבל עליו את הדין.

שמ,ב-ג
מקום הקריעה- בגמרא: הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא. וכן פסק בשו"ע בשם הראשונים שמקום הקריעה בבית הצוואר מלפניו, וכן כאשר קורע על אדם שאינו מתו קורע מלפניו כדעת הסמ"ק, אולם הגהות ר' פרץ שנפסק ברמ"א סובר שעל שאר מתים יוצא יד"ח במנהג לקרוע בשולי הבגד וזה כדעת ר"י במסכת שמחות. וכתב הפת"ש בשם הרדב"ז שקיעה לרוחב אינה קריעה כיוון שנראה שנקרע מאליו.

שיעור הקריעה - חז"ל למדוד מהפסוק "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" שמכיוון שאין "אחיזה" בפחות מטפח (גר"ח נאה 8 ס"מ, חזו"א 10 ס"מ), הרי ששיעור הקריעה הוא טפח. ופסק כן השו"ע והוסיף שאם בא להוסיף על הקריעה למת אחר - אם הוא בתוך השבעה לראשון מוסיף טפח נוסף, ואם הוא לאחר שבעה לראשון מוסיף כלשהו.

ברכה על הקריעה -מברכים ברוך דיין האמת בשם ומלכות. הרב נהר מצרים כתב  שיזהר להקפיד על כללי הקריעה כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אולם ביבי"א חלק עליו שכן מובא בברכי יוסף שעיקר הברכה על המיתה ורק סמכו אותה לקריעה, ולכן אין בכך ברכה לבטלה. אם כן יסוד הברכה הוא מדין שומע שמועה רעה ואף שהכנה"ג תמה על כך ההלכה שמברכים ושכן המנהג ברור.

אבל המסרב לקרוע - לדעת הכנה"ג לא יברך בד"ה ולשיטת הגרע"י יברך. והוסיף שאדם שלא חייב לקרוע ורוצה להחמיר ולקרוע אינו יכול לברך ואולם לדעת השער שלמה - יכול לברך.

שמ, ד
מתמ קורע על מת שמת לקרובו? בגמרא מסופר כשנפטר נכדו של אמימר, הוא קרע עליו, וכשהגיע בנו, אביו של הנכד, קרע אמימר בפניו של בנו שוב. אמימר נזכר שקרע מיושב ולכן נעמד וקרע שוב פעם שלישית. הרמב"ן והרמב"ם למדו מכך שלא מוצאים יד"ח בקריעה כזו שלא בפני קרובו, אוחל הראב"ד תלה זאת בכך שאם יודע שקרובו יבא בפניו יקרע גם בשעת חימום וגם בשעה שקרובו לפניו. תוספות הבינו שבנו של אמימר הוא זה שקרע בפעם השנייה בפני אמימר וזה הזכיר לאמיר את טעותו שקרע מיושב. בחזו"ע סיכם שבימינו המנהג שהאבלים מוחלים על כבודם שקרוביהם ינהגו בפניהם אבלות ולכן אין דין זה חל בימינו.

שמ, ה
קריעה על מת שאינו קרובו כשעומד בשעת יציאת נשמה - בגמרא מובא שהעומד על מת בשעת יציאת נשמה קורע, וזה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. בביאור הדמיון מסביר הרמב"ן שהכוונה להשוות את גודל האסון, אולם רש"י בשלושה פירושים מסביר שזה בדווקא: 1. שאין לך אדם מישראל שאין בו מצוות. 2. תורה ונשמה נקראו "נר" בתורה. 3. על התורה שאותו אדם היה עתיד ללמוד. מהבנות אלה נגזרות כמה משמעויות.
קריעה על רשע- לדעת ר' יונה לא קורעים על רשע ואפילו רק אם הוא חשוד וכן פסק הרמ"א. אולם לדעת מהר"ם קורעים כל עוד אינו כופר או עושה להכעיס וכן פסק השו"ע.
קריעה על אישה - גם לפי הבראה של רש"י שמדובר על מה שעומד ללמוד, הרי שאישה מחויבת ללמוד דברים הנוגעים לה.
קטן - לכאורה לפי כל פירושי רשי יש לקרוע  אוחם הט"ז כתב בשם מהרש"ל שלפי סברת רש"י שאין לך ריק בישראל שאין בו מצוות לא צריך לקרוע על קטן ולכאורה קשה להבינו. הב"ח ציין שבכל אופן על קטן שלומד מקרא יש לקרוע. הפת"ש בשם תפארת למשה כתב שיש לקרוע גן על קטנה
למעשה נהגו בכל מקרה שלא לקרוע על אף אחד מחשש שאנשים לא ירצו לעמוד ליד המת בשעת יציאת הנשמה מחשש לאיבוד ממון (גשר החיים). האג"מ חלק על דעה זו וסובר שאין בה בכדי לעקור דברי חכמים אלא אפשר שיאמר רק כלימוד זכות על כך שתא נוהגים זאת בפועל היום. היבי"א דווקא ביסס את הבברא בטענה שכאשר הטעם ידוע אפשר לבטל התקנה כי יש מחילה רבתי של אנשים על קריעה זו בכדי שיעמדו לידם. 
בשבת כתב הרדבז שכיוון שנדחה ואין כבר שעת חימום לא יקרע והביאו הרב עובדיה בשות יחווה דעת להלכה.

שמ, ו-ח
קריעה על אדם כשר- אביי הוכיח בשתי טענות את החכמים שלא קרעו על רב ספרא בטענה שלא למדו ממנו: 1. חז"ל אמרו "חכם שמת הכל קורעים עליו" ולאו דווקא רב. 2. מזה ששמועותיו נמצאות כל הזמן בבית המדרש זה כמו ללמוד ממנו.
ולכאורה מדוע לאנהגו רבנן כברייתא האומרת שצריך לבכות ולהתאבל על אדם כשר? הראב"ד הסביר שקריעה על אדם כשר היא רק בין מיתה לקבורה. הרמב"ן סובר שזה רק בפניו ולא ע"י שמועה. אולם הראבי"ה דייק שמצווה להתאבל ולבכות אך לא לקרוע. שומע וש"ך פסקו כראב"ד, והרמ"א פסק כראבי"ה. עוד הובא בשו"ע שת"ח פטור מקריעה זו. 
מיהו אדם כשר? רא"ש בשם מהר"ם: שאינו חשוד על עבירות. ר' יונה: מפורסם במצוות וגמ"ח.

קריעה על חכם- מתשובת אביי למד מהר"ם שקורעים על ת"ח שיודעים משמועותיו, אבל הרא"ש דחה דבריו שרק אם כתוצאה מכך נעשה כרבם יש לקרוע עליו. הרמ"א פסק כמהר"ם. השו"ע פסק ע"פ הגמרא שמגדירה חכם ששואלים אותו הלכה בכל מקום ועונה ואף לאחר קבורה כיום שמועה כל עוד זה בתוך 30 יום. לדעת הרמב"ם קורע עד שמגלה לבו, ולגעת הרמב"ן טפח. הב"י ציין שמנהג ת"ח רק טפח. הש"ך כתב שבימינו אין מי שמוגדר שיודע דבר הלכה בכל מקום.

קריעה על רבו - בגמרא מובא שעל רבו שלמדו תורה קורע ואינו מאחה כמו על הוריו. הרמב"ם הוסיף שאף מגלה לבן כעל הוריו. אך זה ברבו מובהק ודין זה גם בשמועה רחוקה והשו"ע פסק כמותו בסתם וכדעת הרמב"ן שקורע טפח בי"א. בגמרא הובא ששמואל קרע על ת"ח שלמדו דבר פשוט. רש"י ותוס' הבינו שהחידוש הוא ששמואל קרע קרע שאינו מתאחה. ולדעת הרמב"ן החידוש שקורע על קטן ממנו. הרמ"א בשם האילנות ומהר"ם פסק שזה מנהג לקרוע על חכם שלמד איתו או על רבו שאינו מובהק.

הלכה בזמננו- גשה"ח כותב שמברך וקורע רק על רבו מובהק או אם מרגיש צער מיוחד במות ת"ח שהיה רבו או שהוא גדול בדור. הגרע"י בשם השולחן גבוה ביאר שמכיוון שבימינו רבו החכמים ודרכי הלמידה לא קורעים "כי לא יוותר בגדים לאנשים".

שמ,ט -קריעה יתירה על הוריו
בגמרא מובאים כמה הבדלים בקריעה על הוריו לשאר קרובים. בירושלמי מובא הטעם מפני שבטל ממנו מצוות כבודם וכן נפסק בשו"ע שקורע עליהם עד שמגלה לבו ולא די בטפח. וכן קורע כל בגדיו ולא רק העליו וקורע גם לאחר 30 יום. הראב"ד הוסיף שאם לא קרע כל בגדיו גוערים בו שעבר על דברי חכמים וכל עוד לא קרע הכל נחשב כמי שלא היה לו חלוק בשעת חימום ונזדמן לו אח"כ.

שמ, י - אילו בגדים קורעים?
בגמרא: "ואפרקסותו אינה מעכבת". ולמעט הראבד שסבר שלכתחילה צריך לקרוע פסקו רוב הראשונים שאף לכתחילה אין לקרעו. יש פירושים שונים מהי אותה אפרקסת: 1. רש"י: מצנפת ראש ולא קורעים אות כיון שאינה מלבוש. וממני למדו הסמג והמקום שלא קורעים בגד עליון שאדם הולך בו בביתו ומשמש לצניעות כשיוצא החוצה. 2. רמב"ם וערוך הבינו שמדובר בגופיה שנועדה לקלוט הזיעה . השו"ע הביא את שתי השיטות בי"א וי"א והכריע כמנהג בזמנו שאת המלבוש הנקרא קאפ"ה לא קורעים ובגד זיעה קורע רק על הוריו. לדעת הט"ז  בהבנת הרמ"א לא קורעים מעיל/גופיה אלא רק חולצה. אולל לדעת הש"ך והמשאת בנימין הרמ"א היקל רק בבגד מסוים אבל בחליפה שאנשים הולכים בה לכבוד - קורע. בחזו"ע כתב שמנהג הספרדים כהבנת הטז ברמ"א ועוד ביאר שאין לקרוע מעיל או סוודר שעשויים להגן מהקור.

טלית קטן - הנציב בשות משיב דבר, גשר החיים, וחזו"ע הסכימו שאין לקרוע טלית קטן מדין שעשויה למצוותה וכמו שלא קורע אפרקסותו שעשוי לצניעות בלבד. זאת אע"פ שטלית קטן נועדה להיות בגד וצריך שיהא לאדם הנאה ממנה.

שמ, יא - חובת האישה בקריעה
בגמרא מובא שאחד האיש ואחד האישה חייבים בקריעה, ועוד שם בברייתא מובאים דברי רשב"א שהאשה קורעת בגד תחתון ומחזירה לאחוריה מכסה את לבה ואז כשקורעת העליון נשארת בצניעותה. מהר"ם הבין שמדובר במחלוקת בין ת"ק לרשב"א ולכן סבר שהלכה כת"ק ואשה קורעת בדיוק כמו גבר ולא חוששים להרהור ברגעי צער כאלו. אולם הטור פסק כרשב"א והשו"ע ביאר שזה משום שרשב"א לא חולק אלא בא לפרק את ת"ק. והוסיף סבתא שהמנחמים שלהם לא "בשיתוף צער ככ" ולכם צריך לחשוש להם להרהור. בשות יביא בב את פסק השו"ע בשאר הראשונים. וכן מובא בגשה"ח.
בימינו עלתה השאלה כיצד אשה צריכה לקרוע בהתאם לביגוד בימינו. ערוה"ש השווה את החל בבבלי למחלוקת במסכת שמחות ובירושלמי וביאר שמכיוון שבימינו לא אפשרי לעשות כבזמנם אזה לא תקרע את בגדיה כלל אלא רק את העליון ביותר. הבן איש חי כתב שמנהג נשות בבל לא לקרוע כלל אולם לדעת הרב עובדיה זצל הוא לא התכוון להורות כן אלא רק ציין שזה המנהג ולכן לדעתו יש להחמיר בזה בעיקר בגלל אזהרות חז"ל על הקריעה ולדעתו תקרע ותסגור בסיכת ביטחון.

הבדלים נוספים בקריעה על הוריו לבין שאר מתים

שמ, יב - קריעת שפת הבגד
בגמרא מובאת מחלוקת תנאים לגבי קריעת שפת הבגד שעושים סביב בית הצוואר לחיזוק. לת"ק - על הוריו צריך לקרעה, ועל שאר מתים תלוי ברצונו. ולרבי יהודה חייב כך על כל מת, ואם לא קרע שפת הבגד הרי זה קריעה של תפלות. השו"ע פסק כרוב הראשונים וכדעת ת"ק , והרמ"א בשם המרדכי פסק כרבי יהודה וציין שכן המנהג.

שמ, יג - פנים הבגד ושלא כנגד אנשים
בגמרא אמר רבי יוחנן שעל כל המתים קורע מבפנים ואיחו על הוריו מבחוץ. בראשונים הובאו שני ביאורים. אחד שמדובר על חדר פנימי והכוונה שלא לקרוע בפני אנשים. השני שמדובר על לקרוע מבפנים של הבגד. השו"ע הבין ברמב"ם ששתי השיטות צריכות להיות למעשה.

שמ, יד - קריעה בבגד שהוחלף 
בגמרא אמר רבי יוחנן שעל הוריו קורע ביד ועל שאר מתים יכול גם בכלי. ועוד שם בגמרא שעל הוריו גם אם החליף בגדים קורע שוב כל עוד זה במהלך השבעה. ופסקו הראשונים שגם קרע זה אינו מתאחה לעולם. וכן פסק השו"ע. הרמ"א הוסיף מהגמרא וכדברי הראב"ד  שעל הוריו אינו יכול להחזיר את הקרע לאחוריו למעט בשבת.

שמ, טו - דיני שולל ומאחה
שולל - תפירה לא שוהם. מאחה - תפירה שוה.
השו"ע ע"פ הגמרא פוסק שעל כל המתים שולל אחריה שבעה ואיחוי רק אחר 30 יום. אולם הרמ"א כתב שנהגו להחמיר ולא לשלול לפני ה30. על הוריו שולל לאחר 30 יום ולא מאחה לעולם. 

שמ, טז - חליצת כתף
הרמב"ם פסק שיש לחלוץ ולחשוף כתיפו וזרועו וכך ללכת לפני מיטת הוריו. ועל שאר מתים תלוי ברצונו. דייק הב"י מהגמרא המלמדת שכך עשו לחזקיהו המלך שזה דווקא בהובלת המיטה ולא אחר קבורה. ובשו"ע פסק זאת להלכה. אולם למעשה כתוב הרמ"א וכן כתוב בחזו"ע שלא נוהגים כן בימינו.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2022

אורות הקודש חכמת הקודש א-ו

אורות הקודש מבואר בקצרה: 

*הקדמה א - סידור פסקאותיו של הראיה*

ספר אורות הקודש הוא סידור של פסקאות הרב לפי נושאים על מנת להציג ולבאר את השיטתיות והמשנה השלימה של הראי"ה.
הפסקאות נלקטו משמונת הקבצים (שמונ"ק) ובשינויים נקודתיים הובאו בצורה מסודרת באורות הקודש.
חלק מהדברין עבר ממש את הגהת הרב (כרך א וכרך ב עד עמ' שכ) וחלק את הגהת תלמידיו

*הקדמה ב - סידור ׳מערכת׳ אורות הקודש*

הרב כתב את פסקאותיו כסוג של חזון נבואי. מתוך זה ליקט הרב הנזיר - הרב דוד הכהן: אורות = תפיסות (כמו לומר אני רואה את הדברים באור כזה וכזה...)

הספרים מתחלקים לשני חלקים בסיסיים

*א - חכמת הקודש* (כרכים א-ב)

שיטה של התבוננות המתדמה להסתכלות הא-לוהית על העולם היא מולידה את החלק המעשי יותר הבא -

*ב - מוסר הקודש* (כרכים ג-ד)

את החלקים על הגאולה ואור התורה והמשיח בישראל ערך הרצי"ה בספר אורות.

חמשת הערכים של חכמת הקודש באים לידי ביטוי בחמשת הערכים של מוסר הקודש (ובהתאמה לחמשת הפרצופים בתורת הקבלה):

הקודש הכללי - האהבה (אריך אנפין)

החיות העולמית - הדבקות (אבא)

האחדות הכוללת - הענוה (אמא)

הטוב הכללי - השלום (זעיר אנפין)

התעלות העולם - העלאת העולם (נוקבא)

 *חכמת הקודש הפועלת
(עמ' א, קובץ ח פסקה קנט)

 *חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה, לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה.* 

חזל אמרו שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. עומק המושג תורה לשמה כוונתו לתורת הסוד העוסקת בקב"ה. הלימוד נקרא לשמה כי הדברים עדיין נשארים בגדר סוד.

ה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים, יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את כל המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין להן יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד.* 

יש שני הבדלים עיקריים בין חכמת הקודש לחכמות העולם הרגילות (ולכאורה וכן לעומת הלימוד שאינו לשמה):

א. התכונה המפעלית - כאשר לומדים מתוך הראיה של חכמת הקודש. התוכן מעלה את הלומד לאותה מדרגת קודש שדברי הסוד נמצאים בהם

ב. הכוחות - בחכמת הקודש כל כוחות החיים פועלים, לעומת עבודה שכלית בלבד

טעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסוד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה.*

הסיבה להבדל היא שחכמת הקודש מקורה במקור של החיים - הרצון העליון של הבורא. וכמו שמקור החיים יכול להביא את עצם החיים, הואמיכול ממילא לנסוך בהם תכונה חדשה. בזוהר (הקדמה ד:, ה.) מובא שבכל דבר ודבר של חכמה נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין והוא קורא אותם שמים מחודשים שהם סתומים מבחינת סודות החכמה העליונה. וזה מכח החידוש בתורה

 *וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה, וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד.*

בעומק של כך יש נקודת חידוש נוספת. החכמות הרגילות נלמדות מתוך הנתונים הקיימים כבר בטבע. זאת לעומת תורת הסוד שיכולה לשלב נתונים חדשים לחלוטין שלא היו לפני כן.

הרחבות:

1. בזוהר רבי חייא מצא את בני קדם ולמד מהם ואף סיפר לרשב"י שזה ממש דומה למה שלמד ממנו. רשב"י אמר לו שדווקא בגלל הדמיון אסור לו ללמוד מהם כי הקרבה מבלבלת. העלאת כל כוחות החיים בותוכם הנשמה הקדושה נמצאין דווקא בלימוד תורת הסוד.

2. לא תמיד ניתן עי לימוד תורה רגיל לדעת את ה'. לכן הפער בין בתורת *ה׳* חפצו. לבין *ובתורתו* יהגה יומם ולילה. ההלכה היא עת לעשות לה' (ולכן) הפרו תורת *ך*..

3. הרב אשלג בספרו מתן תורה מבאר שיש צינור מקביל לצינור התורה והוא צינור היסורים. אך אין בו מפגש פנים אל פנים עם ה׳.

 *דעת הקודש ממקור החיים
 (ח, קנג)

הרב עומד על כך שיש הבדל בין הכרת העולם וידיעתו מצד לימודי החול לבין הקודש שהחול מייצג חלק מזערי מאוד מתוך האמת שקיימת בקודש -

*הידיעה מן העולם והמציאות שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל שבאה מצד הקודש.*

סיבת ההבדל היא שחכמת הקודש מצליחה לאחד בצורה המקורית ביותר את כלל ההויה כיוון שהיא מייצגת את דעת ה׳ - מקור הכל -

*כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל, היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והיש, שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה, הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי.*

אכן המדע חיפש תמיד את המקור המאחד. תאלס טען שהכל מים, ארקליטס טען שהכל אש. וכך גם במשע המודרני של תורת היחסות, תורת הקוונטים הטענה היא שיש גורם אחד מאחד. עם ישראל מכיר בגורם המאחד רבש"ע ואומר "אתה מחיה את כולם"

 *ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו, רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל.*

כשמזהים את המקור, ומבינים את מעלתה של חכמת הקודש - העולם מקבל איזון והבנה שהכל מגיע מהמקור המאחד.

*אז יתישרו כל ההדורים, מצד שרק אז, בהיות הגובה העליון של המדע מתגלה, יחש המדע נערך בטבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צבעיו הבודדים והכרותיו החיצוניות, כלא נחשב, לעומת הקנין המדעי המוחלט, שהוא דעת ד', המתבלט על ידי דעת העולם בתור פועל ד', שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי, כל המוכר והנודע.*

כך גם הרמב"ם (מו"נ א, א) מסביר שההבדל בין אדם הראשון לפני ואחרי החטא זה ההבדל שבין ראיה של טוב ורע לעומת אמת ושקר (סובייקטיביות ואוביקטיביות). בחכמת הקודש האמת והטוב הם אחד. מכאן ההנחה לפרק הבא העוסק ב *טוב חכמת הקודש*

וכל עמל העולם ועילויי מדרגותיו הוא מכוון רק כדי שיבוא התור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי, וכל הטבת ארחות החיים, אורח הצדקה והישרות, בחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו על ידי ההתודעות של ההכרה במקוריותה, 

שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש, שהוא זוהר האמת, אור ד', מחולל כל.

 *טוב חכמת הקודש*
 (חכמת הקודש פסקה ג)

אחרי הבירור על כך שעצם חכמת הקודש והאדם הלומד אותה מתאחדים (פסקה א) והבנת המקור האחדותי של חכמת הקודש (פסקה ב) מבאר הרב כיצד חכמת הקודש - תורת הסוד ברמה הכי גבוהה שלה משתלבת עם כל חלקי העולם.


*חכמת הקודש, בטהרה ובאמתתה, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל.*

בטהרה - כוונת הלומד לגלות ולדעת את השם.
באמתתה - כשהיא כוללת את הכל
ובמצב זה היא מחיה את כל ערכי העולם וממילא -

*היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענותנותה.*

יש שתי עמדות שליליות בחוסר ידיעה (פרקי משה להרמב"ם פרק כד). האחד, הבעת דעה בתחום לא ידוע. ושני, עצם האמירה שישנו תחום שאינו נצרך.
תורת הסוד מכלילה בתוכה ורואה בכל ערך את מקומו הנכון. ולכן הוא מסתדר עם כל מדע (=חכמה), וכל שיגוב (פאר ואומנות), גבורה (שביהדות הולכת יחד עם המוסר ולא כדברי ניצה שטען שהם לא הולכים יחד), והוד (היופי והאסתטיקה בחיים וראה דברי הגמרא שבת קח.) --- ומתוך הכללות בא הצדק, והענוה משצרת את טוב הצדק.

*כל שאיפות הצדק בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, מוצאות הן על ידה את מבואן האמיתי, והן נעזרות על ידה להתגשמותם של מפעליהן בפועל ובחיים.*

כלומר הדרך שחכמת הקודש תכיל בתוכה את כל התכנים הכוללים האלה. היא שכל ערך ושאיפה יקבל את מקומו הנכון לו.

כל הכונות הטובות, הכלולות מרזי קודש, בתורה, בתפלה, ובמצות, הכל יחד, וכל פרטיותן, הנן שבילים לגלות על ידם את אותו האור העליון של חכמת הקודש, כדי להביא את ההופעות הקדושה הזאת בעולם, להשביע לכל חי רצון, בחיי שעה ובחיי עולם.*

מכיוון שהפרטים מקבלים ערך כללי, יש צורך לכוון לכך ולא לקיים סתם כחובה דתית...


 *האמת הנתבעת מכל*
 חכמה הקודש פסקה ד)

חלק עיקרי וחשוב בלימוד התורה הוא דרישת האמת וההבנה שהאמת הא-להית נגזרת מרצונו יתברך.

*כל מה שהאמת היא יותר גבוהה היא יותר פשוטה, ויותר נחוצה לכל.*

אבל לפעמים יש קושי מובנה באדם לקבל את האמת כמות שהיא -
*צרות הלב של האדם עלולה היא לנסות לנתח את האמת לחלקים, להקטין אותה. מתירא הוא מפני גדלה, וחושב שבהקטנתה תהיה יותר פפולרית, יותר שוה לכל נפש, ובאמת בזה הוא מכביד יותר, ומונע מהכל את היותר נחוץ לו.*

האדם נמצא בעמדה שבו קשה לו לקבל את כל גדלה של האמת ולכן הוא מעדיך להציג רק צדדים מסויימים שלה.
הרב פונה להסביר את השורש והמקור - מדוע האמת מותאמת דווקא כשהיא במלואה -

*האמת האחרונה, האמת האלהית נתבעת בחזקה מכל, ודוקא בכל אמתה, ברום גובה אורה, במלא האמת שלה, ודוקא בשביל כך היא ראויה לכל, לכל בשר, לכל יצור, לכל פועל.*

בעצם הטיעון הבסיסי הוא רצון ה'. כשמסתכלים על האמת מנקודת המבט של הקב"ה כביכול אז מובן כיצד האמת יכולה להתאים לכולם. 

אך הנטיה להבין ולחלק את האמת בחלקים יכולה להשתלב בתוך המורכבות הזו. ראשית על האדם לנתח ולפרק כל צד ולאחר מכן להתחיל להרכיב ובכך להבין את המציאות הכוללת -
המדע הבחירתי והרצוני של האדם עומד הוא על מרכזו, ומוכרח הוא,-אחרי עמלו הגדול לנתח את האמת, לקצרה, כדי להקטינה ולעשותה מוכשרה לרבים, - לשוב אל גדלה וטהרתה. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתה ויאמר כל אשר נשמה באפו, ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.*

לגילוי האמת הגדולה הזו זכו עם ישראל 

 *אשרינו מה טוב חלקנו, שבשביל השבת האמת הגדולה והפשוטה בעולם, שבה חיי כל נשמה תלויים, וחידוש אור העולם ומלואו שלובים, נבחרנו אנו.*

עם ישראל נבחר כי יש לו כשרון כזה בטבע הנשמה שלו, ממאורעות ההסטוריה שלו, בזכות ברית המילה שבבשרנו, בזכות אוירא דארץ ישראל שמחכים, ובזכות נשמת אבות האומה שהכשירו את רצונם לרצון ה'

יש לנו זה הכשרון בעצמיותנו הפרטית והכללית, בתואר תולדתנו, בטבע בשרנו, במזג ארצנו, בנשמת אבותינו הגדולים. לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת.*


 *הקריאה לסודיות*
 (חכמת הקודש פסקה ה, קובץ ג פסקה שיז)

לאחר שביאר הרב את האמת הנתבעת מכל - מבאר הרב שתביעת האמת יכולה לבא דווקא מתוך סודיות התורה ולכן קורא לתלמידי החכמים לעסוק בכך.

*כשמגיע האיש היחיד, וכן הדור, לאותו המצב שהופעתו הרוחנית כבר קרואה היא לפעולתה, אז אי אפשר לו להיות משביע את צמאונו ההכרחי בכל תוכן מוגבל, אם לא יהיה אותו התוכן בעצמו מוסר אותו אל תוכן רחב חפשי, שבו ירגיש את השיגוב הגדול שבשורש נטית נשמתו ממקור החיים שלה.*

כשאדם פרטי או דור שלם בעם ישראל מתעלה ביכולת הבנת התורה, עליו לעצור את ההבנות הקטנות ולהתעלות למחשבה עמוקה יותר), אחרת ההסברה הקטנה עלולה לגרום לחשיבה שזה קטנוני ומרוחק.

מתוך כך רזי עולם, רזי תורה, סוד ד', הולכים ונתבעים מן הדור.*

כשהאמת נתבעת יש יותר רזי עולם וסתרי תורה שמתגלים דרך אותו דור (בפסקה סח "המיוחדים לרזים" מבאר הרב מי יכול ללמוד ואיך)

 *והעקשנות הגורמת למצא בצד הגלוי את כל הסיפוק הרוחני היא מדלדלת את הכח, מפזרת את הרוחות, ומובילה את התשוקה הסוערת למקום אשר תמצא ריקניות ומפח נפש, ובלב נואש תשוב עוד לבקש דרך.*

הסתפקות רק בתורת הנגלה. עלולה לגרום לאדם לאבד את היכולת להתעלות. (אולם היו יחידי סגולה כמו שהראיה עצמו העיד על רבי חיים מבריסק שהוא מיחידי הסגולה שמצא הכל בנגלה מבחינתו)

לזאת קרואים הם אמיצי הכח, אלה הלבבות אשר אור ד' הוא כל תוכן חייהם.*

לכן הראי׳ה קורא לתלמידי החכמים האלה לעסוק בנושא. אך הוא חושש שיהיו דברים שיעכבו אותם -

*גם אם נשברו ונוקשו מרוב יאוש, גם אם נתעלפו ממיעוט אמונה בעצמם, גם אם עיפו במלחמתם נגד המון רב, ההולך בבטחה אל הרוח אשר עיניו הפקוחות לפי דעתו ישאוהו, לא יחדלו תת מתקם*

ובכל זאת אל להם ליפול ושיתחזקו בכך שהדבר אכן יכול להיות תלוי בהם

א יחדלו להתעודד. ודגל רזי תורה, וחוסן דעת ואמונה ברורה ופנימית, וישועת עולמים לישראל ולאדם, לגויות ולנשמות, לעולם ולעולמים כולם, לגדולים ולקטנים, לזקנים ולצעירים, בידם.*

אך לעתים מנסים להביא את ההסברה, ואנו מגלים שבכלל לא פשוט להביא את ההסברה העמוקה של תורת הסוד לידי החופשיות והדרור שלה. וגם כאשר משתחרר סוד, הרי שיש עוד סודי סודות שצריכים לבא לידי ביטוי כתמונה שלימה

*ואם אנו מדברים והאילמות תוקפת אותנו. אם אנו מבטאים והמושגים נטבעים בדומיתנו, מפני שאין בנו כח להדריר את הדבור, לחפש את המילול, לא בשביל כך נבהל ונסוג אחור מחפצנו הקבוע.*

הפתרון לזכור ולהבין שהדיבור מאיתו יתברך וברצונו. ובסוף דבר ה' יתגלה

*כבדות הפה לא תעצור כח לעצור את הזרם של החפץ הנשגב, אשר דבר ד' בו יגלה, אשר יאמר דבר לאזר כח לנכשלים, לבשר שלום ליריבי עם. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד', ורפאתיו.*

כבדות הפה מזכירה את משה רבנו וכן שדבר ה' נגלה בתוכו כצינור מזכיר זאת. ייתכן שגם כבדות הפה של מרע"ה נבעה מרעיונות גדולים שלא קבלו יכולת לצאת אל הפועל

ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך ואל מי מקדושים תפנה, והיא אמרת מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא ולא יתוב לעלמא, דאלין אינון דעבדין לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה, דגרמין דאסתלק נביעו דחכמה דאיהי י' מינה, ואשתארת ב' יבישה, וי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא, והאי רוח דאסתלק איהו רוח דמשיח כמה דאתמר, ואיהו רוח הקדש, ואיהו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה':


 *פסקה ו - הארת מעשה בראית ומעשה מרכבה

*כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוות ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כ"כ מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו.*

הפיתוח ותגליות המדע בחקר העולם מקדמים את הבנת ההמון ב׳מעשה בראשית׳

ולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים.*

יחד עם ההבנות על בריאת העולם ותפקודן החומרי מתחילות להגיע ולהיות נחלת הכלל גם ההבנות הרוחניות שבבסיס העולם.

*ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית,ומתגבלים עם החיים והמציאות.*

בכך עבודת המקובלים ועם ישראל בפרט להכין מערך הסברה גדול הרבה יותר שיכלול בתוכו את ההבנות הרוחניות האלה וישתמש בשפת הקודש הזו. זה יקדם את התפישה הבסיסית של עם ישראל שהכל שואף למקור אחדותי טוב אצל הי"ת

האמתיות האלוהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.*

ככל שמהלך זה יתקדם. ייפתחו הנםשות גם להבנה של מעשה מרכבה. שם בכלל תתעלה מחשבת העולם ותהיה מוכנה להפוך כל רע לטוב.

 *ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל.*

להבנה הזו יש משמעות גדולה בהשפעת טוב על החיים הן באופן אישי והן כלפי החברה כי היא חושפת את הקשר שיש בין הכוחות הגשמיחם והרוחניים של האדם למציאות

*התפיסה השכלית הרוחנית העליונה, כשם שהיא מתממת את הרצון האישי, ומעדנת את הקשר החברותי, היא פותחת את החושים הגשמיים והרוחניים להתקשר עם המציאות כמו שהיא, והעושר והעדן, הנוי והנצח שלה הולך ומתגלה לפניה.*


 החיים שבגויה נעשים רחבים, טהורים, קדושים ועדינים, והחיים שמחוץ לגויה וממעל לה, מאירים תמיד בכל נגהם. הרוחניות הולכת היא ומתעלה באדם ובעולם, בכל רגע של חיים. וההשכלה העליונה תופשת בהכרתה את הריקום של העילוי, והיא מתעדנת מרב זיו, ומעדנת את העולם כלו. כשהרוחניות משתלמת בקצבתה, וחפצה היא מרוב עדנה ושבעון להעתיק את כחותיה לככר יותר לשדי, כל הסביבה מסתגלת לזה, והד קול העונג מקצה העולם ועד קצהו נשמע. לאור טוב זה, למבט כזה, על אותה האפלה, שחכמת החיים הבינונית קוראה זה מות, מחכה העולם. וההחלטה של הליכה באור האמת העליונה היא מביאה אותו אל מעמד איתן כזה. החיים החברותיים עם כל מילויי תקוניהם, החופש השכלי וההרגשי עם כל הרחבתם, אומץ הרוח וגבורת הבשר עם כל חסנם ויפים, כל אלה יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהפתרן תעמודנה לעולם בשעת דחקו. רק דעות עליונות, שהן נובעות ממקור עליון של חיים עליונים, ישיבו להעולם וכל אשר בו, לכל הנשמות העשוקות הערטילאות, ולכל שוכני מאפליות בגויות חולות, הרוסות ומזוהמות, את עז גבורת חייהם, את ברק יפעת נצחם. ושלום העולמים, והדר הרוחות לכל בשר, ישוב ויגלה, בגאון עז, ממעל לכל הגה ורעיון מוגבל.

יום שלישי, 15 במרץ 2022

הסתר הכהונה שבאסתר / פורים תשפב

ישנה זהות אחת נעלמה בחג הפורים והיא הזהות של שבט הכהונה. אנו מכירים שמרדכי נקרא על שם שבט יהודה בעוד הוא מבני בנימין כמיצג של החיבור בזהות המלוכה הישראלית - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ישנו סניף נוסף למלכות והיא הכהונה (ראה גם פרי צדיק חנוכה א)

ראש כל הזהויות האלה הוא משה רבנו ע"ה שהיה המלך הראשון של עם ישראל, אך גם ראש הכהנים שכן שימש ככהן גדול שבעה ימים בראשית הקמת המשכן עד שהעביר את המשרה לארבע זהויות כהונה: אהרן, אלעזר, איתמר ופינחס (שעל פי הזהר הוא איחוד הזהויות של נדב ואביהוא)

נראה אפוא שזהויות אלה רמוזות המגילה בהסתרה גדולה וננסה לעמוד על כך. הכהונה הינה ציר ישיר שמשפיע הקב"ה אלינו דרך הצינור הזה ועל כן הכל עובר בקו האמצעי.

זהות משה - הכתר. ממנו נאצלת הכהונה. משה רבנו נזכר במדרש אסתר רבה כיחיד שמסוגל לעמוד על כך שגזירת המן נחתמה בטיט ולא בדם, ולכן מורה למרדכי להתענות ולבטל את הגזירה משורשה. מוזכר בריבוי הפעמים שמופיעה המילה "ככה" במגילה - כתר כל הכתרים ובציווי האשוני לברקת הכהנים - דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ומתוקף היכולת לצוות באה גם היכולת לקבוע את יום הפורים. לכן שולחת אסתר לחכמים ממשיכי זהותו של משה קבעוני לדורות...

שתי הזהויות הקוטביות הינן אלעזר ואיתמר. במעשה שעיר ראש חודש הראשון שהוקרב לאחר פטירת נדב ואביהוא קצף משה על כך ששרפו את החטאת ולא אכלו אותה. שני בניו של אהרון אלעזר ואיתמר ידעו את התשובה. רשי מדגיש שאלעסר לא ענה מפני כבוד רבו במקרה זה אך בפעמים רבות הוא מביע את דעתו בפני משה. הדיוק הוא שאיתמר לא יכל לענות למשה זאת מפני שאלעסר הוא כהן מצד הדעת ואיתמר מצד המלכות. החיבור של איתמר קרוב יותר למשה רבנו מבחינת ההזדהות עד כדי השויה בתחום האמירה. תפקידו של אלעזר זה דווקא לווסת את המלכות ולהיות הדעת שלה. אם כן איתמר מבטא את הבסיס של ברכת הכהנים - יברכך ה' וישמרך. וכנגד מצוות המשתנה בפורים - המשתה שייך למלכות, הוא הסמל הבסיסי ביותר שלו. ואלעזר מבטא את הנחת הדעת שבכהונה לכן הוא מקביל למצוות מקרא מגילה בה מחכימים ומאירים וקוראים בכתובים וכנגד המשך הברכה "יאר ה' פניו אליך ויחנך". 

בין שתי הזהויות האלה ישנו אבא - אהרן הכהן שנמצא ומחבר בין הצדדים. מידת התפארת והוא כנגד משלוח מנות הבא לחבר את הקצוות השונות ובכדי לחבר צריך להסתכל מלמעלה - ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

זהות נוספת שנוצרה כתוצאה מהצורך להכניס מעשיות לכהונה היא דמותו של פנחס - קורא האגרת שנשלח על ידי משה לבצע אותה. כנגד מידת היסוד המפעילה את המלכות. וכנגד מצוות החג שיש להשקיע בה הכי הרבה מעשיות - מתנות לאביונים. ורמוז בסוף הברכה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" וכמו שמברך משה בסוף מלאכת המשכן אחרי שהכל עומד - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם

באירוע השיא של המגילה שואל המלך את אסתר מה הייתה רוצה ושעד חצי המלכות יהיה מוכן לתת לה. מזל אמרו שדבריו רמז שלא תבקש את בית המקדש. והמענה - ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי

החן זו האהבה ללא הסיבה הרציונאלית. האהבה הנסתרת. ח"ן ר"ת חכמת נסתר. זו הפנימיות שמייצר את היופי. עיני ה' זה הביטוי להשגחת ה' בעולם כמו ארץ אשר עיני ה' תמיד בה... אסתר מבקשת למצא את נקודת הנסתר שה' מסתיר במהלך הזה. היא מבינה שכאשר היא תתבונן בחכמת הנסתר שבהשגחת ה', וכאשר תראה את המקום שכולו טוב - הכתר (לא יגור במגורך רע) אז תנתן נפשה בשאלתה ועמה בבקשה. היא מבקשת שהנקודה הפנימית תתגלה. שהכהן הנכנס לפני ולפנים. המעניק את הקשר עם רבונו של עולם יפתיע ויסביר איך בעצם ה' שומר על כמה בשאלתה ובקשתה. כך היא רוצה לא רק את חצי המלכות הנגלית, אלא גם את החצי להשלמה