מלחמת משיב הרוח ושמחת תורה

בסוף פרשת וזאת הברכה שקראנו בשמחת תורה (דברים לד, א-ג) כתוב:

 וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן.  וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  *וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר*

התרגום יונתן בן עוזיאל מבאר ומרחיב מה ה' הראה למשה:

*ואת הנגב* - וְיַת מְלִיךְ דָּרוֹמָא דְמִתְחַבֵּר עִם מְלִיךְ צִיפוּנָא לְחַבְּלָא יַתְבֵי אַרְעָא וְעַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי יַתְבֵי מֵשְׁרָא דִּמְעִיקִין לְהוֹן לְיִשְרָאֵל (=ואת מלך הדרום שהתחבר עם מלך הצפון לחבל ביושבי הארץ. ועמונים ומואבים יושבי המישור שמציקים לישראל)

*ואת הככר בקעת ירחו* - וְיַת גַּלְוַות תַּלְמִידֵי אֵלִיָהוּ דְגַלַן מִן בִּקְעָתָא דִירֵיחוֹ (=ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מבקעת יריחו)

*עיר התמרים* - וְיַת גַלְוַות תַּלְמִידֵי אֱלִישָׁע דְּגָלוּ מִן קִרְוַות דִּקְלַיָּא עַל יַד אֲחוּהוֹן בֵּית יִשְרָאֵל מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין (=ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מעיר הדקלים על ידי אחיהם בית ישראל מאתיים אלף גברים)

*עד צער* - וְיַת עָקַת כָּל דָּר וְדָר וּפוּרְעָנוּת אַרְמַלְגּוֹס רַשִּׁיעָא וְסִדְרֵי קְרָבָא דְגוֹג וּבְעִידַן צַעֲרָא רַבָּא הַהוּא מִיכָאֵל יְקוּם בִּדְרָעָא לְפָרוּקָא (=ואת צרת כל דור ודור ואת פורענות ארמלגוס הרשע וסדרי הקרב של גוג. ובזמן הצער הגדול ההוא יקום מיכל בזרוע להושיע)

אפשר להבין שהוא מדבר על חזית דרומית וצפונית שנפתחת.  כאשר יש הצקות משתי חזיתות פנימיות.

החזיתות האלה נפתחות על שני גלויות שקורות בתוך הארץ. אחת מיריחו והשניה מעיר התמרים כאשר זו האחרונה מתוארת שנעשית על ידי אחים יהודים.

הדבר הזה גורם לצער גדול ויהיה בו מעין סדרי הקרב של גוג ומגוג, ומתוך הכאב והצער הזה יקום מיכאל (שר ישראל, המייצג של כנסת ישראל בשמים) בזרוע לגאול.

בשמחת תורה שיא הרגע שבו אנו מרימים את המלכות חזרה לרצון העליון. מאחדים את הכלה של כנסת ישראל עם הקב"ה בחתונה נפלאה שהיא רק שלנו. קבלנו מכה קשה. זדים פרעו את החתונה וחיללו את כבודה של המלכה.

אבל לא אלמן ישראל.אנו מבקשים מה' להשיב את הרוח. בין במובן הפיזי ובין במובן הרוחני. להשיב את רוחו אלינו כמאמר מלכנו דוד. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני.  אנו מבקשים לנקום את כבוד ה' וכבוד אומתנו שחולל ולחזור לשים את הכתר לראשה של המלכה 

משיב רוחו של דוד

בתהילים מזמור ס מתאר דוד המלך קרב מאוד מורכב -

*{א}לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁ֣ן עֵד֑וּת מִכְתָּ֖ם לְדָוִ֣ד לְלַמֵּֽד*

רש"י מביא מדרש שושן אלו הסנהדרין שמשלוח לשושנה שהם מסרו עדות - פסק הלכה ליואב שר הצבא של דוד. יואב נתקל בבעיה מוסרית. צבא ארם טוען שיואב וצבא ישראל אסור לתקוף אותו בגלל הברית שכרת יעקב עם לבן. השאלה נשלחת לדוד המלך שגם לא יודע מה לעשות ונועץ בסנהדרין. תשובת הסנהדרין ברורה. כיוון שארם חצו את קו הגבול והפרו את השבועה, הלחימה בהם מותרת.

*{ב}בְּהַצּוֹת֨וֹ ׀ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֪ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שָׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף׃*

המלחמה הזו מצוירת בספר שמואל ב, בפרק ח. בתחילת הספר דוד מבסס את מלכותו ונוקם ברוצחי שאול וזרעו. הוא מייחס כבוד רב לשאול למרות שרדף אותו. לאחר שה' מסרב שדוד יבנה את בית המקדש,  מבין דוד שעליי לבסס בטחונית ומדינית את ממלכתו. הוא יוצא למסע כיבושים הוא מכניע את פלשתים וכובש את מתג האמה (פסוק א) המפרשים נחלקו האם הכוונה לחבל הארץ של הפלשתים הכולל את גת ובנותיה (כמובן מהפרשיה המקסימה בדברי הימים א'פרק יח), או שהוא כבש והרג את הצמרת המדינית וע"י כך השתלט על מרחב רצועת עזה. המתג מציין סממן מלכות שאותו דוד כובש. בפרקי דרבי אליעזר מובאת סוגיה דומה לצורך בהסכמה מוסרית בעקבות הסכמים קודמים

*ויצחק כרת ברית עם עמי הארץ כשגר בארץ פלשתים, ראה אותם שהפכו פניהם ממנו, יצא מהם בשלום והלכו אחריו אבימלך וכל גדוליו, אמר להם הפכתם פניכם ממני ועכשיו באתם אלי? אמרו אנו יודעים שהקב"ה עתיד ליתן לזרעך את כל הארצות הללו, כרות עמנו ברית שאין ישראל יורשין את ארץ פלשתים, _מה עשה יצחק, לקח אמה אחת ממתג חמור אשר היה רוכב עליו, ונתן לו לאות שיהא ביניהן ברית שבועה_, וכשמלך דוד רצה לבא בארץ פלשתים, ולא היה יכול ליכנס מפני ברית יצחק, עד שלקח מהם אות ברית שבועת יצחק, שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים*

המלכות הפלישתית באה לידי ביטוי בכלי הנהגה שנתן יצחק לאבימלך. כלי מאוד פשוט שת עבודת אדמה. אבל הכלי הזה מייצג מלכות בשטחי ארץ ישראל. דוד המלך נצרך לכבוש אותו ולהבין שהוא מהותי לכיבושיו. לאחר מכן ממשיך להכות את מואב כשהוא מתאכזר אליהם מאוד המפרשים מסבירים שהם ניצלו את בריחתו של דוד משאול על מנת להרוג את הוריו (דור המקימים) וכעת הוא משיב נקמתו מהם. תוך כדי הלחימה הוא נכנס לחזית נוספת מצפון שם הוא פוגש את מלך צובה ומלך ארם (לבנון וסוריה). נראה שזו החזית היחידה. אבל מהמשך המזמור בתהילים נראה שהמצב היה מורכב יותר. דוד המלך בוכה לה'

*{ג}אֱ֭לֹהִים זְנַחְתָּ֣נוּ פְרַצְתָּ֑נוּ אָ֝נַ֗פְתָּ תְּשׁ֣וֹבֵ֥ב לָֽנוּ׃ {ד}הִרְעַ֣שְׁתָּה אֶ֣רֶץ פְּצַמְתָּ֑הּ רְפָ֖ה שְׁבָרֶ֣יהָ כִי־מָֽטָה׃ {ה}הִרְאִ֣יתָה עַמְּךָ֣ קָשָׁ֑ה הִ֝שְׁקִיתָ֗נוּ יַ֣יִן תַּרְעֵלָֽה׃ {ו}נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה׃*

המלבים מתאר:

"וכפי הנראה פרצו האויבים תחילה בערי ישראל ושבו שבי בעיר שכם ובעמק סוכות וזה היה סיבה שהתעוררו גלעד ומנשה שבעבר הירדן היו סמוכים אליהם ובאו לעזור לאפרים שלכם היה בגבולם ונצחו את האויבים".

האמת שלאור החיבור עם הפרשיה בספר שמואל.  נראה דווקא דכמוא ס גם היום. הפרצה בשבי הייתה ע"י פלשתים. וכמו שאומר דוד בהמשך עלי פלשתים התרועעי - ששם הןא לא הכניע אותם עד הסוף ודווקא מכל ישראל באו לעזור לדוד במערכות המפוזרות מכל כיוון. כאשר התפתחה עוד זירה נוספת לצפון (ארם ונהר פרת) והדרום והיא הזירה הפנימית של השומרון בשכם וסביבותיה. כך גם מתואר ע"י יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ספר שביעי. פסקה 74) שהצבא הפלישתי הכיל לוחמים רבים ממדינות שונות והסירה הייתה מורכבת: "חלק מהם הרג וחלק הניס מנוסת חרב. ואל תחשוב שדל היה צבא הפלשתים שבא על העברים ותסיק עקב תבוסתם המהירה שלא הראו איזה מעשה מפואר וראוי להשאר לזכרון על פזיזות ורפיון מצדם. להפך, עליך לדעת שסוריה כולה ופויניקיה ונוסף לאלה עמים אחרים, רבים ואוהבי קרבות, יצאו אתם לצבוא צבא ולקחת חלק במלחמה"

נמשיך במזמור בתהילים:

*{ז}לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ וַעֲנֵֽנִי: {ח}אֱלֹהִ֤ים ׀ דִּבֶּ֥ר בְּקָדְשׁ֗וֹ אֶ֫עְלֹ֥זָה אֲחַלְּקָ֥ה שְׁכֶ֑ם וְעֵ֖מֶק סֻכּ֣וֹת אֲמַדֵּֽד׃ {ט}לִ֤י גִלְעָ֨ד ׀ וְלִ֬י מְנַשֶּׁ֗ה וְ֭אֶפְרַיִם מָע֣וֹז רֹאשִׁ֑י יְ֝הוּדָ֗ה מְחֹֽקְקִי׃ {י}מוֹאָ֤ב ׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י עַל־אֱ֭דוֹם אַשְׁלִ֣יךְ נַעֲלִ֑י עָ֝לַ֗י פְּלֶ֣שֶׁת הִתְרֹעָֽעִֽי׃ {יא}מִ֣י יֹ֭בִלֵנִי עִ֣יר מָצ֑וֹר מִ֖י נָחַ֣נִי עַד־אֱדֽוֹם׃*

יש לציין שכל הקרבות האלה קורות אחרי שדוד המלך כובש את ירושלים ממש לאחר מות שאול ומולך בה (לחלק מהשיטות  ממש מולך , שיטות אחרות במפרשים מתארות שאלה קרבות מקבילים . אם כן יש זירה רביעית בתוך ירושלים).

דוד מתאר את התחושה המורכבת שמצד אחד עם ישראל חש נטישה מה' , אך בשוך הקרבות הוא מגלה את יד ה' נטויה ועושה את החיל בקרב. יתר על כן כל עם ישראל התאחד מכך ונלחם בשם ה'. דוד נלחם גם באדום- גבול חוף ים סוף שליד אילת ומסדר גם שם את הגבול.

*{יב}הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹהִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵצֵ֥א אֱ֝לֹהִ֗ים בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ {יג}הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָם׃ {יד}בֵּֽאלֹהִ֥ים נַעֲשֶׂה־חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ׃*.

החיבור של כלל ישראל בזמן המלחמה ישב ככהנ על הרדיפות שהיו לשאול אחרי דוד. האויב חש שבזמן הזה עם ישראל חלש וניסה דווקא שם לתקוף אותו. את המציאות הזו מתאר דוד. הגרא (הובא בדעת מקרא שמוא"ב ח, ג עמ' שפט) מסביר שדוד שמר על כיבושיו של שאול והשלים את מלאכתו שנלחם נגד מלכי צובה. במזמור לפני כן (נט) מתואר תפילת דוד כאשר צבא דאול מכתר את הבית שלו להמיתו. ובכל זאת הוא מכוון תפילה שלימה על מפלת הגויים. הוא יודע שמחלוקת בעם ישראל תביא את הגוים לפעולה קדה ואכזרי  נגד ישראל ועל כן הוא מתקן תפילה מיוחדת נגדם, אע"פ שהא במצב אישי מאוד מורכב מול ממלכת שאול.

הרמחל במאמר הגאולה (חלק ב) כותב:

*וצריך שתדע כי על זה הענין כתוב "ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה" והוא סוד הפורפירא ששם נרשמים הרוגי מלכות*

הפורפירא זה הגלימה שמסמלת מלכות שלקח יעקב מעשו. כלומר את האחריות המדינית על העולם. יש מעבר בתוך המלכות הזו ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד. בתוך הפורפירא רשומים הרוגי מלכות. עץכעיח דימוי המשורר למגש הכסף שעליו נתנת מדינת ישראל

*כי חילם יתעורר בזמן ההוא לעשות המעשה הזה עם המשיח בן יוסף וגם להעלות הטוב הזה שאמרתי לך ואז ימחץ ראש שהוא ס"מ.*

בספר קנאת ה צבאות (חלק ב עמ קג) מסביר שלמשיח בן יוסף יש חוב כפרה על תיקון יסוד של עשר טיפות שיצאו ממנו מול אשת פוטיפר. את החוב הזה מתקנים עשרת הרוגי מלכות. ובגאולה הם פועלים עם משיח בן יוסף את הגאולה ובעצמם מתקנים את היסוד.

*ועל זה הענין נאמר "ה' יחתו מריבו" והם שנים - ס"מ למעלה וגוג תחתיו למטה. ובתחילה יקשה ליבם וניחם להתחזק בנפשם ולחשוב כח לעצמם כאשר עשה לפרעה במצרים אבל אחר כן ברב גבורותיו יחיתם ויפילם*

משיח בן יספוג מכה קשה בעת התיקון שלו , יהיו לו הרוגי מלכות. המתקפה כלפיו תהיה מכח של עמלק שיחשוב בחוצפתו ובגאוותו שהוא מסוגל להשמיד את משיח בן יוסף. אך משיח בן יוסף ינצח אותו למרות שהמכה הייתה נראית מפלה של ישראל -

*ו"יחתו" לשון ירידת נפילה היא כמו "וברגע שאול יחתו". והאמת כי הנה הם יתאמצו לעלות כאשר אמרתי אך בכח הגבורה החזקה יכנעו ויפלו למטה. והנה בראשונה "עליו בשמים ירעם" וזה מורה שמדבר על הענין הזה. כמו שכתוב "יושב בשמים ישחק". ונמצא באמת שעליו בשמים ירעם" הוא הפלת ס"מ מלמעלה ו"ה' ידין אפסי ארץ" למטה. ואז "יתן עוז למלכו" הוא משיח בן יוסף, יתן עוז כי לא יחלשו תחת ארמילוס הרשע. "וירם קרן משיחו" הוא משיח בן דוד התיקון בשלמות*

הקרב הזה יקדם את משיח בן דוד שמטרתו תהיה קרבה גדולה למשיח בן יוסף,  הצלחת החיבור עמו והגעה למצב שהשיח ביניהם מושלם ברמה שאחד עודה את רצון השני-

*ובאמת כי שני המשיחים נקראים במשל שתי קרנים כי מן הנצח וההוד הם שהם שתי קרנים. אך משיח בן דוד הוא הראשון במלכות ועל כן אמר וירם קרן משיחו כי קרנו רמה מקרן משיח בן יוסף בסוד מי בראש? בן ישי בראש כי כך צריך לפי המדרגות. והטוב הגדול יותר שיהיה לישראל הוא סור הקנאה ואפלות היצר הרע כי בהכיר כל אחד את מקומו לפי המדרגה היה יהיה זה למעלה וזה למטה ואף גם זאת אין קנאה ואין שנאה כי כך הסדר לפי המדרגות. וכחשיבות זה העליון חשיבות  זה התחתון. בהיות כל אחד מרכבה למאורות העליונים איד על מקומו ואין יוצא מגבולו ממאורות העליונים*

ואז מגיעים למעלה העליונה והמיוחלת:

*ונמצא משיח בן דוד הראשון במלכות בסוד המלכות ממש ומשיח בן יוסף בסוד ויוסף הוא השליט על הארץ. _ואין בן דוד עושה רק מאמר בן אפרים ובן אפרים רצון בן דוד הוא עושה_ ולכן אמר והיו לאחדים בידך והוא ענין עמוק מאוד ואורך מאוד ודי בזה למי שיש לו לב לדעת ועיניים לראות והבן היטב.*

קריאת קטן בתורה

בס"ד

קריאה בתורה על ידי קטן

מקור הדין

במגילה (כג.): "תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור". ופסק הרמב"ם (תפילה יב, יז) ברייתא זו להלכה בתוספת דיוק: "קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין עולה ממנין הקוראים". ומקורו טהור בירושלמי (ברכות ז, ב): "אמר רבי יודן כיני מתניתא קטן לספר תורה עושין אותו סניף מאימתי עושין אותו סניף רבי אבינא אמר איתפלגון רב חונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה וחרנה אמר שיהא יודע למי הוא מברך". ונראה דנקט הרמב"ם כשני החכמים ולכן דרש שידע לקרוא וידע למי מברכים. והביאו הגה"מ שם (אות ע) וסיים שכך פסקו גם רבותיו בשם רבינו בשמחה ושהוא הדין למנין שלושה.

אי אמרינן בקריאת התורה צורך "להוציא את הרבים ידי חובה"

עוד מובא במשנה במגילה (כד.): "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה". וביאר המאירי (בית הבחירה שם): "קטן קורא בתורה שאין הכוונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה גמורה כשאר מצות שנאמר בה כל שאינו מחויב וכו' ואף על פי שהוא מברך הרי מ"מ יש לו שייכות בתלמוד תורה עד שאחרים מצווין ללמדו". ובהמשך שם בגמרא מובא להדיא שקטן הקורא הרי זה כבוד אביו וכבוד רבו. והמאירי אף מסביר זאת לפני כן (שם כג.) שכן תקנת קריאת התורה התחילה במשה רבנו, אך כל תקנתו הייתה שיקרא אדם אחד בתורה. לאחר מכן עזרא הסופר תיקן שיהיו בשבת שבעה עולים. אם כן מספיק שגדול קרא עליה אחת ואת השאר אפשר להשלים על ידי קטן: "יש מי שאומר שמ"מ צריך בכל קריאה קורא אחד גדול והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן אבל לא שתעשה כל הקריאה ע"י אשה וקטן ויש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראין אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשו שכלן מברכין אין אשה קוראה כלל וכן הדין נותן שהרי היאך תברך והיא פטורה ומ"מ קטן מברך הואיל ויש לו שייכות בתלמוד תורה ושאחרים מצווין ללמדו". וכן ביאר הרא"ש (ברכות ז, כ) בשם ר"ת: "ודווקא להצטרף אבל לאפוקי אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשילהי ראש השנה דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה משום דס"ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל". וכך גם ביאר הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן שכו) שזו מהות התקנה שגם הקטנים שיודעים את הקריאה יקראו, ובלבד שלפחות קורא אחד יהיה גדול וכך לא יהיו כולם קטנים: "דכאן נמי אינו מצטרף לעשרה שצריך לקריאת התורה, אלא צריך שיהו בבית הכנסת עשרה כלם גדולים, אלא מפני שאין הכל בקיאין בקריאת התורה, לא הטריחו הצבור להביא שבעה גדולים היודעים לקרות בתורה. וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין ז', כדי שלא להטריח הצבור להיות כל הז' גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפי' אשה התירו מטעם זה, אם לא מפני כבוד הצבור; ומכל מקום, בכלן קטנים לא התירו".

המשמעות מכך שהקריאה נועדה "להשמיע להם" לענין קורא קטן

ויש שני דרכים להבין את דבריהם. הרב עובדיה יוסף (יחו"ד ה, כה) ביאר שזה כמו דין דרבנן וחכמים אפשרו לקטן לקרא באופן זה. והרב דוד הכהן סקלי (קרית חנה דוד ב, מג) ביאר: "קריאת התורה בספר התורה בציבור אינה אלא מצד התקנה ואין בה חיוב מצוה אפילו לא מדרבנן" ובהסברו של הקרית חנה דוד מחוור טפי מדוע יש שתי רמות של תקנה. תקנת משה רבנו שמהווה דין גמור ולכן חייב לפחות עולה אחד גדול, ותקנת עזרא שלא נחשבת כמצווה רגילה מדאורייתא או דרבנן אלא להשמיע העם, וכלשון הפיוט: "קדושת שבת כתקנת עזרא (ש) יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר יפטיר ההפטרה ויתפללו מוסף כהלכתו כי בו שבת מכל מלאכתו".

דעת השולחן ערוך

מרן בשו"ע (או"ח רפב, ג) פסק: "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור". ובהגה לרמ"א: "ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים". ודייק המג"א (ס"ק ו): "אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות". אולם נראה להדיא שלא זו כוונת השולחן ערוך שכן בהלכות ספר תורה (או"ח קלה, יג) הוא מביא את הסוגיה: "אם קטן קורא בתורה בצבור, בסי' רפ"ב". אם כן כוונתו בסימן רפ"ב להתיר קריאה מוחלטת של קטן.

כבוד הציבור

יש לדייק מדברי חכמים שאמרו שאישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור, שאדרבא בקטן כבוד הציבור שיקרא. וכן דייק בספר קרית חנה דוד: "הקטן עולה וקורא וכבודו כבוד ציבור הוא. כולו אומר כבוד וקורא הוא בתורה בפה מלא". וענה על קושיית האחרונים שלכאורה יש פחות כבוד תורה כאשר מוציאים ספר תורה רק לילדים ונשים, וענה שלא על מצב כזה מדובר, אלא שמוציאים את ספר התורה לצורך הגדולים שעולים לתורה (או לפחות לאחד מהם) והילד קורא בשבילו "וכולי עלמא ידעי שזה הקטן הקורא לא מחמת התרשלות הש"ץ הוא שאינו קורא ולא מחמת שהקריאה בתורה קלה בעיניו להוציאה מפיו יקרא ח"ו אלא עושים כן כדי שיתלמדו התלמידים הקטנים ויתחנכו בקריאה ואין כאן זלזול ח"ו ואדרבא מתענגים על רוב שלום בקריאת הקטן ובבקיאותו ובנעימות קריאתו" ואחר הדברים מצאתי בתשובות הגאונים (מוסאפיה (ליק) סימן צד, ומקבילה בשערי תשובה סימן ס): "ששאלתם על כהן קטן מהו לקרות בתורה ראשון. תנן קטן קורא בתורה ומתרגם וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ויפטיר בנביא. ואין בהפטרת קטן פגם לצבור אלא דרך ארץ וישר לעמוד אדם גדול וחשוב בין לקרות ראשון בין להפטיר. ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על פגם הכהן חששתם שעומד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא אין זה פגם כל עיקר ומעשים בכל יום כהנים מפטירים".

חינוך ותקנת עזרא

והנה בסוף תשבתו מזכיר רבי דוד הכהן סקאלי שמות של גבירים עשירים שהשקיעו את כספם בללמד ילדים את הקריאה בתורה ולהעלותם לתורה. הרב מזכיר שזה בעקבות שאלמלא השקעה זו הייתה תורה משתכחת ממקומם. ונראה שרמז בכך לעיקר תקנתו של עזרא הסופר. מטרתו של עזרא הסופר הייתה לקחת את האנשים שהעלה איתו מבבל שהיו עמי הארצות גמורים, שיש להם בעיות יחוס קשות ואינם יודעים את התורה כמעט. ייתכן שזו בדיוק הייתה תקנה עזרה שרצה שילדים יקראו ואף עיגן את זה בתקנתו. ילדים אלה שקראו בתורה בתקופת עזרא צמחו בהמשך להיות מדורות התנאים של ימי בית שני.

מנהג גדול היה לתת לילדים לקרא

והנה בשו"ת מקוה המים (ח"ג סי' כו) מעיד הרב משה מלכא זצ"ל שהוא היה קורא מגיל שמונה את כל הפרשה, ושבכל מחוז תפלאלת שהיו מלאים בחכמים מקובלים נהגו לתת לילדים מגיל שבע לקרא את כל הפרשה. כלומר גם לאלו שנהגו על פי הסוד היה מנהג ברור להעלות קטנים לקריאת התורה. וכשנשאל הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, תתנו) על קריאת קטן ענה שזה המנהג במרוקו ובאלג'יר שהיו מעלים קטנים מגיל עשר לקרא הפרשה וסיכם שמכיוון שילד חייב בלימוד תורה נחשב שיכול להוציא בזה את הרבים יד חובתן בקריאה (ולכאורה יש להבינו כהרב קרית חנה דוד שזה סניף של מצוות תלמוד תורה ולכן יכול להוציא כביכול ידי חובה) וסיכם: "זהן הנראה לע"ד סמוכות ברורות ופשוטות להלכה ולמעשה למנהג המקומות שראה כבודו ואף שראיתי חולקים בזה כולם דחוקים ורחוקים ולא סבירא לן כלל".