כיסוי ההודאה / ויצא תשע"ח

לאה אמנו- כיסוי הודאה

בפרשת ויצא (בראשית פרק כט ,ל-לא) כתוב: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה"

פירש הכלי יקר (בראשית כט, ל ד"ה ויאהב): "משמע שהיה אוהב את לאה זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ה' כי שנואה לאה. ועוד מהו גם. ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן החושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כך יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, זה שנאמר ויאהב גם את רחל מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ"ם של מלאה אינה מ"ם היתרון. ויש אומרים שתוספת אהבה זו נמשך מלאה בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה"

ננסה ללכת ע"פ דרכו של הכלי יקר ולהגיע למשהו קצת אחר. לאה נקראת "עלמא דאתכסיא", כלומר כל העניין שלה זה לכסות. היא מצניעה את הכל. בסדר עולם רבה (פ"ב) כתוב שרחל ולאה היו תאומות. וכנראה שסימן ההיכר ביניהם היה העיניים בלבד. במשך הפרשות נראה שלאה לא מוקירה טובה לרחל על מסירת הסימנים. אבל באמת היא כל הזמן מודה לה אבל בהצנעה כי זה דבר שבינו לבינה.

 התורה מתארת מהלך שבתחילה אהב יעקב את לאה, ואח"כ אהב את רחל מלאה, כלומר מתוך זה שלאה עזרה לו לאהוב אותה. כי הנה רחל הייתה עקרה, ואחרי ארבע לידות של לאה, היא מקנא באחותה? ומה יש לה לקנא באחותה, אם בעלה עדיין אוהב אותה יותר, ויש בזה קצת סרך לקנא במשהו ששנוי, ואע"פ שיש לה בנים. ועוד אנו רואים שכשהיא פונה ליעקב הוא כועס עליה. לכן נראה שחלה תפנית ויעקב לא כ"כ אהב את רחל, וייתכן שבגלל שהייתה עקרה חשב שאינה צדקת או משהו. ולכן לאה הייתה צריכה כל הזמן להגיד לו שעליו לאהוב אותה, וזה הכוונה ויאהב גם את רחל מלאה. כלומר שהוא אהב גם את רחל בנוסף ללאה, בזכות שלאה דברה איתו על כך והזכירה לו כל הזמן כמה היא צדיקה ושבע"ה יהיה לו ילדים ממנה.

אח"כ רחל מבקשת מלאה את הדודאים, והיא קצת תוקפת אותה. לאה נקלעה למצב לא נעים, אחותה מבקשת ממנה עזרה להכנס להיריון, וזה מחייב אותה להיות פעילה גלויה בהודאה לאחותה. לאה מתעקשת לשמור על הצניעות, וגוערת ברחל, ומוציאה ממנה לילה עם יעקב. מה היא עושה בלילה הזה? היא יוצאת החוצה וקוראת לו לאוהל שלה. ניתן לשים לב שהוא לא מביע שום התפעלות ואף לא ניסיון התנגדות הוא מיד מגיע... כנראה שכשיעקב מביעה לה את אהבתו, היא גוערת בו. ואומרת לו שלא ייתכן הצורה בה הוא מדבר לרחל, ככה מדברים עם אישה שקשה לה? מאותו לילה נולד יששכר בטענה שזה שכר על שנתנה שפחתה ליעקב כמו רחל. היא בכוונה לא אומרת שזה שכר על הדודאים כדי להצניע את הסיפור. ועוד בכלל לשם מה היא נתנה שפחתה ליעקב? זה כדי שיעקב לא ירגיש שאיתה הוא שלם ועם רחל הוא צריך פילגש שתביא ילדים.

בספר תוס' השלם – פירושי בעלי התוס' לתורה (ויצא כט, כב פסקה ו). פירשו שכל שמות ארבעת ילדיה הראשונים של לאה קרויים על שם הסימנים שנתנה לה רחל. וזה לשונם: "ובערב לא הכירה לפי שמסרה לה רחל הסימנים שמסר לה יעקב. ומה הסימנין? נדה חלה והדלקת הנר. ולפיכך אותן סימנין שמה בשמות בניה. ראובן, שהיה ראשית סימן תחילה "ראשית עריסותיכם". יהודה, סימן להדלקת הנר. וכן הוא אומר "ערכתי נר למשיחי". דוד הבא משבט יהודה. זבולון סימן לנדה דכתבי הפעם יזבלני אשי כמו הנידה שאינה עם בעלה כי אם לפעמים. ובשלשתם יש שורוק בשמותם: ראובן יהודה וזבולון. והיינו דכתיב "ואנכי נטעתיך שורק". כתיב בשין אל תקרי שורק אלא שורוק עיקר הנטיעה שהן הסימנים שהיה יעקב  בוטח בהם היא בשמות השבטים שיש בהם נקודת שורוק". ע"כ. כמו"כ לאה מתפללת שהעובר שבבטנה יהיה בת כדי שרחל אחותה לא תתבזה. הנה בכל המקרים אנו מזהים את צניעותה של לאה ודאגתה ואהבתה לרחל.

יום פטירת רחל אמנו

בס"ד

יום פטירת רחל אמנו

בספר בראשית (לה, טז – כ) כתוב: 

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן: וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:

מכמה מקורות משמע שפטירת רחל אמנו הייתה בקיץ

ופירש רש"י (טז ד"ה כברת הארץ): "מנחם פירש לשון כביר, רבוי, מהלך רב. ואגדה בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר צמד כרם, חלקת שדה, כך במהלך אדם נותן שם מדה כברת ארץ. 

ובצורה יותר ברורה פירש את דברי יעקב ליוסף לפני מותו, כשהסביר ליוסף מדוע לא קבר את אמו במערת המכפלה (בראשית מח, ז): "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם". בד"ה כברת ארץ – "מדת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן. ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה".

וכן הסיק הרד"ק (מח, ז ד"ה ואני) בסברה: "המאמר הזה הוא להתנצל אל יוסף מה שלא קבר אמו במערה כמו שקבר לאה והוא צוה לו שישאהו ויקברהו במערה, אמר לו שלא פשע בזה כי מתה בדרך והוא היה הולך לאט לרגל המלאכה, ולא יכול לעזוב המלאכה ולנשאה לבית לחם וכל שכן למערה, וזהו שאמר עלי כמו "הצאן והבקר עלות עלי" ואם היה נושאה לרגל היתה מסרחת, אולי ימי קיץ היה. גם לא היה בידו לחנוט אותה כי לא היו רופאים עמו, ובדרך מתה, וקברה בדרך והציב מצבה על קבורתה".

במדרש (פסיקתא רבתי פיסקא ג ביום השמיני) הדברים עוד יותר מדויקים: אמר לו [יוסף ליעקב] שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה? אמר לו: לאו. בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים להלוך. אמר לו יוסף: גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה! אמר לו יעקב: אין אתה יכול בני, שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור, שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקב"ה שנאמר "ואקברה שם". מהו 'שם'? על פי הדיבור. ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב"ה ואומרת לפניו רבש"ע שמע בקול בכייתי ורחם על בניי או תן לי האוניא שלי, מיד הקב"ה שומע בקול תפילתה. מנין שכן? כתוב "בכי תמרורים רחל מבכה על בניה". וכתוב "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם"- הרי פייסו למה לא נכנסה אמו לקבורה".

המקור לציון וים פטירת רחל אמנו ביום י"א מרחשוון

 אולם מקובל בימינו לציין את יום פטירת רחל אמנו ביום י"א מרחשוון. הדבר מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר עמוד 478 פסקה ח' (שזהו חלק ממדרש "תדשא" שנקרא גם ברייתא דר' פנחס בן יאיר) שם הוא מונה את שנות חייהם של הצדיקים מאברהם אבינו. ואת ימי ההולדת של השבטים. ושם כתוב: " ובנימין נולד בי"א לחדש מרחשון". וביום שנולד בנימין מתה רחל, כמו שעולה מפשט הפסוקים, וכמו שמוכח מהמדרש (תהלים קיט, סז):"פלגי מים ירדו עיני וגו'. כך אמר דוד בוכה הייתי על אותן הגדולים שפירשו מן התורה, על דואג ואחיתופל, על לא שמרו תורתך, וכן ירמיה אמר פלגי מים תרד עיני וגו', וכה"א קול ברמה נשמע וגו', רחל מבכה על בניה, וכי ראתה רחל בנים ליוסף? לא מתה מן המשבר כשנולד בנימין?! אלא הנביאים בוכים על ישראל על שאינם עושים את התורה, א"ל הקדוש ברוך הוא בכיתם על בטול תורה, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו', לכך נאמר פלגי מים תרד עיני".

נראה אף שיום י"א במרחשון הוא היום שיעקב גזר על רחל מיתה בשוגג

עוד מופיע שם במדרש (בקיצור): "ראובן נולד ביום י"ד לחדש התשיעי, שמעון נולד בכ"א לחדש העשירי, לוי נולד בט"ז לחדש הראשון, דן נולד בט' לחדש הששי, יהודה נולד בט"ו לחדש השלישי, נפתלי נולד בה' לחדש השלישי, גד נולד בי' לחדש השביעי, יששכר נולד בי' לחדש החמישי, אשר נולד בכ' לעשתי עשר חדש, יוסף נולד בכ"א לחדש השביעי, זבולון נולד בז' לחדש תשרי, ובנימין נולד בי"א לחדש מרחשון, באדר ובאייר לא נולדו נשתיירו לאפרים ולמנשה". 

לפי דברי המדרש שבאדר ואייר לא נולדו, אנו למדים שהחדשים נמנים מניסן [אחרת דן שנולד בחדש הששי יוצא שנולד באדר, אלא שלפי זה עדיין חסר חדש אחד שגם בו לא נולדו והוא תמוז (ואם מונים מתשרי הוא טבת)]. אם כן יוסף נולד בכא' תשרי.

 מעיון בפס' נראה שביום שנולד יוסף, מבקש יעקב מלבן לעזוב (בראשית ל, כה). לבן מבקש לתת ליעקב את 'משכורתו' ביום למחר (שם, לג), לאחר שהרחיק בין חלקי הצאן שלושה ימים (שם, לו). ואז במשך שלושה ימים הצאן נבדק, ולבן מגלה שיעקב זוכה בנכסיו. יעקב אומר לנשיו שפני לבן אינם עמו כתמול שלשום (לא, ב), ומשמע שהוא אומר להם זאת ביום השלישי לאחר יומיים בהם לבן רואה שהוא מפסיד, ובאותו יום הוא בורח. ללבן לוקח לגלות זאת שלושה ימים (שם, כב), ומדביק את הפער בשבעה ימים (שם, כג) – סה"כ 19 יום, המחושבים ממחרת היום שנולד יוסף, הרי שנגיע לי' במרחשוון. באותו לילה אומר ה' ללבן שלא ידבר עם יעקב מטוב ועד רע (שם, כד) ולמחרת ביום י"א בחשון הם נפגשים, ואז יעקב אומר ללבן (לא, לב): "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם".

כן משמע גם מסדר עולם

וכן בסדר עולם רבה (פרק ב) כתוב: "יצא מארם נהרים ובא לסכות ועשה שם י"ח חדשים, שנאמר ויעקב נסע סכתה וגו', יצא מסכות ובא לבית אל ועשה שם ששה חדשים מקריב למקום, יצא משם ונולד לו בנימן ומתה רחל". ששנתיים לאחר שיצא מארם נהריים, נולד בנימין. ולפי דברינו אכן מסתבר: שנתיים לאחר שיצא יעקב מבית לבן בכב' תשרי, נולד בנימין ומתה רחל בי"א חשוון ולא בקיץ שזה מרחק סביר מהתאריך שעדיין אפשר לקרא לכך שנתיים. אלא שיש בכך קושי מסוים, בין שהייתו של יעקב בסכות ועד הגיעו לבית א-ל הוא שהה בשכם. כלומר יש פרק זמן בחייו של יעקב שלא כתוב לנו מה היה ארכו.

ניסיון ישוב על פי האלשיך

האלשיך (לה, יח) מסביר מדוע רחל קראה לבנימין "בן אוני": "אך הנה ידוע מרבותינו ז"ל (ירושלמי מו"ק ג, ז) כי נולד בן במשפחה סימן טוב לכל המשפחה, מת אחד מהמשפחה תדאג כל המשפחה. והנה באו יחד מיתת אחד ולידת בן. אמרה בשביל כי מתה ומיתת אחד מהמשפחה לאו סימן יפה הוא, על כן ותקרא שמו בן אוני כלומר יתייחס הבן אל האנינות כאילו נולד אחר מותי בזמן האנינות, באופן שלידתו תתקן סימן מיתתה ולא תתייחס לנולד קודם מותה באופן שיהיה להיפך. אך אביו קרא ובנימין לומר שאפילו תתייחס מיתתה תחלה הוא בן ימין שנולד בארץ ישראל וכלו חסד ויגבר על שמאל של סימן מיתתה". אפשר לומר שבאמת פטירתה הייתה בקיץ בין פסח לעצרת, אך לידתו של בנימין קרויה על הזמן בו הוא מתקן את ענין המיתה שלה. כמו שראינו יום י"א מרחשוון הוא היום בו יעקב אמר שמי שגנב את הטרפים לא יחיה. בנימין בא לתקן דבר זה ולכן יום הולדתו נחשב כמו שרחל בקשה, שיהיה אחרי מותה ויתקן את הסימן של מיתתה. כלומר ביום שצריך לתקן את מה שגרם למותה. ולכן גם האלשיך הסמיך לדברי חז"ל שתדאג המשפחה כולה, שכן יעקב זקף את הסיבה למיתתה בעצמו.

אם כן, אפשר לומר שמעשית יום פטירתה היה בקיץ בין פסח לעצרת, אולם יש מעלה רוחנית ותיקון ביום יא מרחשוון לענין מה שאמר יעקב על הטרפים.

חתימת מקדש השבת וישראל והזמנים בהפטרה של שבת חוה"מ

בהלכות פסח (או"ח תצ, ט) כתב הרמ"א שבפסח לא מזכירים ישראל והזמנים ואילו בסוכות כן. בדרשות מהריל הטעם משום שבסוכות חלוק בקרבנות המוסף בין כל יום ויום ואילו בפסחצכל יום אותו קרבן. הב"ח אומר שזה משום שבסוכות גומרים כל יום את ההלל (וזה לכאורה מעין השלמה לטעם הקודם). המאמר מרדכי טוען שבאף יום בחוהמ אין לחתום בשל חג כיוון שחול המועד עצמו לא גורם להפטרה אלא רק השבת ולכאורה מנהג האשכנזים לחתום רק בסוכות ומנהג הספרדים כלל לא.  אולם יש לענד יש  לחתום הן בפסח והם בסוכות מכמה טעמים:

1. הפטרת מנחה של יום הכיפורים שחל בשבת חותמים בו גם בשל שבת אע"פ שסתם שבת במנחה אין הפטרה

2. כף החיים (שם ס"ק עח) מונה שברוב תפוצות הספרדים הן בבבל והמקומות שנמשכו אחריהם והן בירושלים המנהג היה לחתום. וכן יש מנהג ברור ליוצאי צפ"א.

3. הרמב"ם כתב בפירוש בנוסח התפילות שלו שברכת ההפטרה שווה לחתימת תפילת המוסף

מחשבות על הדיון בהאג

*מחשבות על הדיון בהאג*

מדינת ישראל אחרי מאה ימי לחימה מאז שמחת תורה, ניצבת בפני תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג על רצח עם ע"י דרום אפריקה. 

באופן אבסורדי העולם מתעלם מהטבח הנורא שביצעו העזתים, אבל גם מדינת ישראל החליטה להתייצב ולהגן על עצמה בדיון.

זה מעלה שאלות רבות על אופן הלחימה שלנו כמדינה. האם לא התפכחנו? עוד לא הבנו שאין בעזה חפים מפשע, ובעוד אנו נותנים להם סיוע הומניטרי כששבוינו בידיהם אנו מחלישים את עצמנו אסטרטגית. מדוע מדינת ישראל משחקת כ"כ על פי חוקי המוסר הקלוקלים האלה ? 

בכלל נראה שעוד לפני העולם שכנראה תמיד יהיה נגדנו כל עוד לא נמלא את תפקידינו ונפעל על פי אמות המוסר האלוהיות שקבלנו בסיני, אנו בתוכנו נמצאים בתוך חוסר אונים מדיני. כעין תקופת המעבר בין שאול לדוד.

כשחושבים על מלחמה דומה למצבנו ברמה הרעיונית. עולה תמונה דומה - מלחמת דוד וגלית. לא בנתונים היבשים כמו שיש דמיון בנתונים הרעיוניים. מה מלמד אותנו דוד המלך בשעות קשות אלה?

שאול המלך ניצב בפני בקשה מוזרה של גלית - מסרני הפלשתים. הוא מציע לשנות את כללי המלחמה. סביר להניח שבקרב של עם בעם שאול היה מנצח בקלות וכמו שמעידות הנשים בשירה עליו "הכה דוד ברבבותיו ושאול באלפיו" כלומר מלחמה שדוד צריך לנצח בה על ידי שמשתמש בעשרת אלפים לוחמים, די לשאול שמתמרן עם צבא קטן ומתוחכם יותר של אלף איש בלבד (ראו הסבר המלבים שם)

אם כן מדוע מוכן שאול לשחק על פי כללי המלחמה הפלשתים? שאול מבין שגלית רוצה להילחם בו באופן אישי. יש משהו בזהות של שאול שכרגע מפוחד, לא מספיק יוזם, לא מספיק התקפי.

דוד המלך מגיע ולא קובל על עצם זה ששאול לא יוזם מהלך צבאי גדול ומבטל את הבקשה הלא מוסרית של גלית. הוא מבין שזה המצב האמוני שעם ישראל נמצא בו כרגע. הוא נכנס ועובד בתו"ל של שאול כי אין לו צבא אחר. הוא רק משנה דבר אחר - טרמינולוגיה אמונית. הוא זורע את ראשית ההבנה שהמלחמה היא בשם ה'. לאחר שהפלשתים מפרים את ההסכם ובורחים הוא גם מנהל אחריהם מרדף ולחימה, הוא מסתובב בירושלים עם ראשו של גלית ומתחיל הסברה של איך מדברים פלישתית...

במזמור ט בתהילים כתוב "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". יש כמה אפשרויות להבין מי הוא אותו לבן שעל מותו אומר דוד מזמור רש"י דוחה כמעט את כל האפשרויות ומציע מסקנה משלו:

"וראיתי בפסיקתא שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו , עלמות ילדות , לבן כמו ללבן".

יש משהו שעם ישראל צריך ללבן במלחמה מול עמלק בזמן הגאולה. 

ישנה עוד הצעה ש"לבן" הוא שם של מצביא, אך לכאורה אפשר להבין בצורה פשוטה יותר. גלית נקרא איש הבניים, כי הוא עמד בין ישראל לפלשתים. אם כן גלית הוא לבן... (זו גם כנראה רמיזתו של הרדק על המזמור בתהילים ט, ב)

בהמשך המזמור אומר דוד לקב"ה שישפוט את הגוים ויכון בצדק את עולמו. ובכך ישפוט את הגוים שמבטלים את הצדק ועושים השחתה ורשעה.

*וה' לעולם ישכון כונן למשפט כסאו*

כאשר בתוך הקרב הוא נוסך משמעות אחרת בתוך חוסר האמונה בצדקת הדרך שמנעה משאול לפעול

*כי דורש דמים אותם זכר לא שכח זעקת ענוים*

באופן מיוחד זה התחבר לרשת השבוע שלנו. חז"ל בדרשתם האחרונה על פסוק זה במדרש תהילים (שוחר טוב, ט) שעם ישראל מייצר קשר מיוחד עם הקב"ה.  הוא מאוהב בה' בחולי של אהבה, האהבה הזו כ"כ "עזה" עד שיש בה גם מות על קידוש השם -

זה בא לידי ביטוי בירידה לים סוף, בחוסר ההשתחויה לצלם של נבוכדנאצר ועוד

על מות לבן. אמר שלמה השבעתי אתכם בנות ירושלים. חולת אהבה חולי שאינה של מעים ולא של ראש. ממה אני חולה מאהבתו. הוי כי חולת אהבה אני. ולא אהבה בלבד אלא מות שנאמר כי עזה כמות אהבה. שנאמר לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. אי זו אומה בעולם שאמר לה הקב"ה רדי לים וירדה אלא זאת אמר דוד עד מתי הבן אוהב את אביו. וכן נבוכדנצר אמר כען הא איתיכון עתידין. וכתיב ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר. אם לטסין אם לארנוניות כל מה שאתה גוזר אתה מלך עלינו. אבל לכפור בהקב"ה אתה נבוכדנצר והכלב שוין.

חנניה מישאל ועזריה למדו את זה מהצפרדעים במכת צפרדע שנכנסו תוך ידיעה שישרפו. גם דוד המלך נכנס לקרב בידיעה שהוא מביא ומחזיר את האמונה לעם ישראל. משנה את השיח ושובר את חוסר הזהות. וכך זה קרה דרך החולשה של שאול

 והם נשאו קל וחומר בעצמן מהצפרדעים שנאמר ובתנוריך ומשארותיך. ואפילו אינו מצילנו. לאלהך לית אנחנא פלחין. ומה הוא אומר כשיצאו ענה נבוכדנאצר ואמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו. שלא נתנו עצמן על מנת להנצל אלא להשרף. למה כי עזה כמות אהבה. הוי למנצח על מות לבן

תהילים פרק-ט

{א}לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃

{ב}אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃

{ג}אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃

{ד}בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ׃

{ה}כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק׃

{ו}גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃

{ז}הָֽאוֹיֵ֨ב ׀ תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה׃

{ח}וַֽ֭יהוָה לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ׃

{ט}וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃

{י}וִ֘יהִ֤י יְהוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃

{יא}וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהוָֽה׃

{יב}זַמְּר֗וּ לַ֭יהוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו׃

{יג}כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת (עניים) [עֲנָוִֽים]:

{יד}חָֽנְנֵ֬נִי יְהוָ֗ה רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃

{טו}לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כָּֽל־תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַֽׁעֲרֵ֥י בַת־צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃

{טז}טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת־ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם׃

{יז}נ֤וֹדַ֨ע ׀ יְהוָה֮ מִשְׁפָּ֪ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה׃

{יח}יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כָּל־גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים׃

{יט}כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת (ענוים) [עֲ֝נִיִּ֗ים] תֹּאבַ֥ד לָעַֽד׃

{כ}קוּמָ֣ה יְ֭הוָה אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ׃

{כא}שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃