מדינת ישראל אחרי מאה ימי לחימה מאז שמחת תורה, ניצבת בפני תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג על רצח עם ע"י דרום אפריקה.
באופן אבסורדי העולם מתעלם מהטבח הנורא שביצעו העזתים, אבל גם מדינת ישראל החליטה להתייצב ולהגן על עצמה בדיון.
זה מעלה שאלות רבות על אופן הלחימה שלנו כמדינה. האם לא התפכחנו? עוד לא הבנו שאין בעזה חפים מפשע, ובעוד אנו נותנים להם סיוע הומניטרי כששבוינו בידיהם אנו מחלישים את עצמנו אסטרטגית. מדוע מדינת ישראל משחקת כ"כ על פי חוקי המוסר הקלוקלים האלה ?
בכלל נראה שעוד לפני העולם שכנראה תמיד יהיה נגדנו כל עוד לא נמלא את תפקידינו ונפעל על פי אמות המוסר האלוהיות שקבלנו בסיני, אנו בתוכנו נמצאים בתוך חוסר אונים מדיני. כעין תקופת המעבר בין שאול לדוד.
כשחושבים על מלחמה דומה למצבנו ברמה הרעיונית. עולה תמונה דומה - מלחמת דוד וגלית. לא בנתונים היבשים כמו שיש דמיון בנתונים הרעיוניים. מה מלמד אותנו דוד המלך בשעות קשות אלה?
שאול המלך ניצב בפני בקשה מוזרה של גלית - מסרני הפלשתים. הוא מציע לשנות את כללי המלחמה. סביר להניח שבקרב של עם בעם שאול היה מנצח בקלות וכמו שמעידות הנשים בשירה עליו "הכה דוד ברבבותיו ושאול באלפיו" כלומר מלחמה שדוד צריך לנצח בה על ידי שמשתמש בעשרת אלפים לוחמים, די לשאול שמתמרן עם צבא קטן ומתוחכם יותר של אלף איש בלבד (ראו הסבר המלבים שם)
אם כן מדוע מוכן שאול לשחק על פי כללי המלחמה הפלשתים? שאול מבין שגלית רוצה להילחם בו באופן אישי. יש משהו בזהות של שאול שכרגע מפוחד, לא מספיק יוזם, לא מספיק התקפי.
דוד המלך מגיע ולא קובל על עצם זה ששאול לא יוזם מהלך צבאי גדול ומבטל את הבקשה הלא מוסרית של גלית. הוא מבין שזה המצב האמוני שעם ישראל נמצא בו כרגע. הוא נכנס ועובד בתו"ל של שאול כי אין לו צבא אחר. הוא רק משנה דבר אחר - טרמינולוגיה אמונית. הוא זורע את ראשית ההבנה שהמלחמה היא בשם ה'. לאחר שהפלשתים מפרים את ההסכם ובורחים הוא גם מנהל אחריהם מרדף ולחימה, הוא מסתובב בירושלים עם ראשו של גלית ומתחיל הסברה של איך מדברים פלישתית...
במזמור ט בתהילים כתוב "למנצח על מות לבן מזמור לדוד". יש כמה אפשרויות להבין מי הוא אותו לבן שעל מותו אומר דוד מזמור רש"י דוחה כמעט את כל האפשרויות ומציע מסקנה משלו:
"וראיתי בפסיקתא שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו , עלמות ילדות , לבן כמו ללבן".
יש משהו שעם ישראל צריך ללבן במלחמה מול עמלק בזמן הגאולה.
ישנה עוד הצעה ש"לבן" הוא שם של מצביא, אך לכאורה אפשר להבין בצורה פשוטה יותר. גלית נקרא איש הבניים, כי הוא עמד בין ישראל לפלשתים. אם כן גלית הוא לבן... (זו גם כנראה רמיזתו של הרדק על המזמור בתהילים ט, ב)
בהמשך המזמור אומר דוד לקב"ה שישפוט את הגוים ויכון בצדק את עולמו. ובכך ישפוט את הגוים שמבטלים את הצדק ועושים השחתה ורשעה.
*וה' לעולם ישכון כונן למשפט כסאו*
כאשר בתוך הקרב הוא נוסך משמעות אחרת בתוך חוסר האמונה בצדקת הדרך שמנעה משאול לפעול
*כי דורש דמים אותם זכר לא שכח זעקת ענוים*
באופן מיוחד זה התחבר לרשת השבוע שלנו. חז"ל בדרשתם האחרונה על פסוק זה במדרש תהילים (שוחר טוב, ט) שעם ישראל מייצר קשר מיוחד עם הקב"ה. הוא מאוהב בה' בחולי של אהבה, האהבה הזו כ"כ "עזה" עד שיש בה גם מות על קידוש השם -
זה בא לידי ביטוי בירידה לים סוף, בחוסר ההשתחויה לצלם של נבוכדנאצר ועוד
על מות לבן. אמר שלמה השבעתי אתכם בנות ירושלים. חולת אהבה חולי שאינה של מעים ולא של ראש. ממה אני חולה מאהבתו. הוי כי חולת אהבה אני. ולא אהבה בלבד אלא מות שנאמר כי עזה כמות אהבה. שנאמר לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. אי זו אומה בעולם שאמר לה הקב"ה רדי לים וירדה אלא זאת אמר דוד עד מתי הבן אוהב את אביו. וכן נבוכדנצר אמר כען הא איתיכון עתידין. וכתיב ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר. אם לטסין אם לארנוניות כל מה שאתה גוזר אתה מלך עלינו. אבל לכפור בהקב"ה אתה נבוכדנצר והכלב שוין.
חנניה מישאל ועזריה למדו את זה מהצפרדעים במכת צפרדע שנכנסו תוך ידיעה שישרפו. גם דוד המלך נכנס לקרב בידיעה שהוא מביא ומחזיר את האמונה לעם ישראל. משנה את השיח ושובר את חוסר הזהות. וכך זה קרה דרך החולשה של שאול
והם נשאו קל וחומר בעצמן מהצפרדעים שנאמר ובתנוריך ומשארותיך. ואפילו אינו מצילנו. לאלהך לית אנחנא פלחין. ומה הוא אומר כשיצאו ענה נבוכדנאצר ואמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו. שלא נתנו עצמן על מנת להנצל אלא להשרף. למה כי עזה כמות אהבה. הוי למנצח על מות לבן
תהילים פרק-ט
{א}לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃
{ב}אוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃
{ג}אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן׃
{ד}בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ׃
{ה}כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק׃
{ו}גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃
{ז}הָֽאוֹיֵ֨ב ׀ תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה׃
{ח}וַֽ֭יהוָה לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ׃
{ט}וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃
{י}וִ֘יהִ֤י יְהוָ֣ה מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃
{יא}וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהוָֽה׃
{יב}זַמְּר֗וּ לַ֭יהוָה יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו׃
{יג}כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת (עניים) [עֲנָוִֽים]:
{יד}חָֽנְנֵ֬נִי יְהוָ֗ה רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת׃
{טו}לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כָּֽל־תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַֽׁעֲרֵ֥י בַת־צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃
{טז}טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת־ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם׃
{יז}נ֤וֹדַ֨ע ׀ יְהוָה֮ מִשְׁפָּ֪ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה׃
{יח}יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כָּל־גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים׃
{יט}כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת (ענוים) [עֲ֝נִיִּ֗ים] תֹּאבַ֥ד לָעַֽד׃
{כ}קוּמָ֣ה יְ֭הוָה אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ׃
{כא}שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃
