בס"ד הכיבוש מתקן...
מי כבש את שכם? מה שלבי התיקון לכבוד אישה שנפגע? וכיצד הלאומיות
שלנו אחראית לכך?
רם פז הכהן
התמורות
בנפש דינה ותמיהה על תגובת יעקב
בספר
בראשית (פרק לד) מתוארת הגעתו של יעקב לשכם כטרגדיה קשה. דינה נאנסת ע"י האדם
הבכיר ביותר בשכם, אחיה נוקמים את המעשה, ותגובת יעקב רחוקה מני ים מהתגובה שכל
אחד היה מצפה.
ניתן
לראות שיחסו של שכם לדינה משתנה ועובר כמה ממדים. כך ניתן לראות משינוי הביטויים
לדינה בכתוב (פס' ב-ד):
"וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי
נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק
נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ
וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי
אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה".
תגובת
יעקב במבט ראשון תמוהה:
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ
וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם".
כיצד
החריש יעקב על מעשה נורא כזה?[1]
יתר על כן, תגובתו בסוף הפרשה בה כעס על שמעון ולוי שנקמו מעשה זה תמוהה עוד יותר.
וכי יעקב היה עד כדי כך חלוש לעמוד איתן על כבוד ביתו?
יעקב
מתכנן לכבוש את שכם
אולם
מדיוק בפרשתנו נראה שיעקב עומד על כיוון אחר לחלוטין. ויש להפריד בין המעשה שלו
יחד עם שאר האחים למעשה של שמעון ולוי. כתוב שיעקב החריש – אך רק "עד
באם" של בניו. כלומר משבאו בניו הוא כבר לא החריש אלא שיתף את בניו? אם כן
למה התורה מדגישה שעד אז החריש? כנראה כי הוא בנה תכנית. ואכן הדברים מסתברים מפס'
ז:
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם
וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה
בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה"
כשמעם
ממי? בוודאי הכוונה ליעקב אביהם. הפסוק מדגיש דבר נוסף שהסיבה היא שנבלה עשה
בישראל בכך ששכב את בת יעקב. אם כן יעקב מדגיש לבניו שהבעיה איננה פרטית אלא
לאומית, והסימפטום שלה בא לידי ביטוי באישה פרטית. אך כיצד זה מתיישב עם תגובתו של
יעקב בסוף הפרשה? לאחר דין ודברים עם אנשי שכם, חתמו האחים הסכם מרומה עם אנשי שכם
על מנת להחליש אותם. מרגע זה חולפים רצף אירועים כאשר הראשון שבהם (פס' כה-כו):
"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם
כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ
חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר
וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ".
נראה
שהמטרה של שמעון ולוי מאוד ממוקדת – כוונתם להרוג את שכם, לקחת את דינה ולצאת.
יעקב כועס בדיוק על הנקודה הזאת. מבחינתו זו התנהגות של פורעי חוק ולא של צבא
מדינה. כשצבא נכנס למלחמה תפקידו לעשות צדק ולהילחם בשם כל האומה. בכך ששמעון ולוי
התמקדו בהריגת שכם (ומסתבר שגם בהריגת כל מי שנקרה בדרכם עד שהגיעו לשכם) בלבד
ובלקיחת דינה ויצאו הם הוכיחו שלא המערכה הלאומית היא זו שעניינה אותם אלא הנקמה
הפרטית. מנגד נשים לב מה היה הדגש של שאר האחים בלחימה (כז-כט):
"בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים
וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם
וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ וְאֶת
כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל
אֲשֶׁר בַּבָּיִת".
בני
יעקב הנותרים במערכה רואים בזה מלחמה בינם לבין העיר – הארגון הלאומי המחזיק את
שכם. ממילא הם רואים בכל העיר כמי שטמאו את אחותם ולא רק בשכם[2].
הפעלת הכח שלהם נעשית כמו צבא מסודר – הם כובשים את העיר ולא מסתפקים בהרג. כעת יש
להסביר את טענת יעקב אחרת (פס' ל):
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי
עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי
וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי
אֲנִי וּבֵיתִי".
הלחימה
של שמעון ולוי שלא כבשה את שכם אלא הרגה ויצאה השאירה את הדימוי של יעקב כחבורת
שודדים שנוקמת בכמה אנשים שפגעו בה. מול ראיה כזו בפני אומות העולם, מבין יעקב
שאין לו סיכוי. כי לחבורת יחידים תהיה חזקה כמה שתהיה אין יכולת מוסרית וממילא אין
יכולת פיזית ללחום במדינה אחרת. אולם רק גוף מאוגד כמדינה שיש לו ישות לאומית
מסוגל ללחום בעמים מסביב על אף שהוא קטן. המעשה של שמעון ולוי הפך את הלאום
הישראלי ל"מתי מספר" – אוסף אנשים הנתלה בכמותו[3].
אולם נראה ששמעון ולוי בשלהם. מבחינתם זה כלל לא משנה ואכן היה צריך להיטפל לשכם
באופן פרטי. לכן סיכמו מבחינתם (פס' לא): "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה
אֶת אֲחוֹתֵנוּ".
"יעשה"
ביחיד. כוונתם אך ורק לשכם כאדם פרטי. יחס זה למציאות - יעקב לא מקבל. הוא לא מוכן
להיות חבורת שודדים אלא הוא רוצה שמשפחתו על אף קטנה הזמני תתנהל כמדינה ותגן על
עצמה. דבר שיבוא לידי ביטוי בכיבוש. לכן ביקורתו עליהם (בראשית מט, ו) רמוזה בדיוק
על ענין זה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי
בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. בעל הטורים בד"ה כי
באפם הרגו איש כותב: "בגימטריא זה שכם בן חמור". כלומר מה שהפריע ליעקב
זה ששמעון ולוי התמקדו בדמותו הפרטית של שכם בעוד שהיותו שייך לעם אחר חייבה את כל
המדינה להתגייס למלחמה זו.
נתינת
שכם ליוסף על מנת לתקן את כבוד דינה
על
פי הסבר זה מובן כיצד נותן יעקב את שכם דווקא ליוסף (בראשית מח, כב): "וַאֲנִי
נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי
בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". ומתרגם יונתן (בתרגום לעברית): "ואני
הנה נתתי לך את העיר של שכם חלק אחד למתנה יותר על אחיך אשר לקחתי מידיהם של
האמוראי בזמן אשר באתם לתוכה וקמתי וסייעתי אתכם בחרבי ובקשתי". יעקב תכנן
לכבוש את שכם והוא אכן זה שעשה זאת, בניגוד לשמעון ולוי שרק הרגו את תושבי המקום.
יעקב קבל רק על כך שלא סיימו וכבשו את העיר ולא על עצם הנקמה שבעיניו הייתה צודקת.
הוא רק רצה שהיא תבוא כמערכת מדינית שלימה שפועלת ולא כיחידים שלהם אין סמכות ליטול
חיים. עמד על כך המהר"ל בספרו גור אריה (וישלח עמ' קפו):
"לא דמי שני אומות כגון בני ישראל וכנעניים שהם
שני אומות כדכתיב והיינו לעם אחד ומתחילה לא נחשבו לעם אחד ולפיכך הותר להם ללחום
כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה. ואע"ג דאמרה תורה וקראת אליה לשלום היינו היכי דלא עשו לישראל
דבר. אבל היכי דעשו לישראל דבר כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה אע"ג דלא
עשה רק אחד מהם כיון דמכלל העם הוא כיון שפרצו להם תחילה מותרים ליקח נקמתם מהם
והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים. ואע"ג דהיו הרבה שלא עשו אין זה חילוק כיון
שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרים לבא עליהם למלחמה וכן הם בכל המלחמות".
מכאן
ננסה לדלות שתי נקודות מרכזיות שהתורה מלמדת אותנו על פגיעה בכבוד האישה. בפגיעה
כזו נפגעים שני צירים מרכזיים. האחד, תחושת הביטחון של האישה בסובבים אותה. מהמעגל
הקרוב ביותר שלא שמר עליה ועד לארגון החברתי – הקהילה, החברה, המדינה וכו'. וציר
שני שנפגע הוא הערך העצמי. כך למשל הדגשנו לעיל שדינה יורדת מדרגשה שהיא מרגישה
דינה בת יעקב לנערה ומשם לילדה. כלומר יש שלב שהאישיות מתבטלת אבל הנערות –
ההתעוררות והניסיון לצאת עוד קיים. ולפעמים גם זה לא קיים וזה הופך לילדה – שכל
עניינה הוא זה שנולדה, היא לא מרגישה שום ערך אחר וגם בערך החיים היא נלחמת.
התיקון
צריך להיות בשני מישורים אלה במקביל. האמון החברתי שנשבר חייב להיות מתוקן הן
בתמיכת הסביבה והן בתגובה ציבורית הולמת שתתן את התחושה שהחיים לא הפכו לכאוס בלתי
נשלט. ובמישור השני כשם שיש שלוש דרגות בירידה יש שלוש דרגות בעליה.
חז"ל
מתארים שהקב"ה מתייחס לעם ישראל בשלוש אופנים שונים: בת, אחות ואמא[4].
היחס לבת הוא יחס של נתינה , והיחס לאחות הוא יחס של שותפות. יעקב והאחים חוזרים
כל הזמן על האמירה של בת ואחות. כי זה התיקון הראשון שנפגעת צריכה להרגיש. א. שיש
מי שרוצה אותה ומוכן להעניק לה (בת) ולאחר מכן שלב ב. שיש לה אחריות ויכולת להיות
שותפה (אחות). את שני השלבים האלה מנסים האחים להחזיר לדינה ואכן היא נקראת בפיהם
לאורך כל הפרשה בתנו או אחותנו.
את
השלב הבא עושה יוסף הצדיק שמתחתן עם בת דינה – אסנת ובכך מאפשר לדינה סגירת מעגל.
היא הופכת לאמא רשמית שהצליחה להשיא את בתה ולהקנות לה חיים מאושרים[5].
היא סוגרת את מעגל הפגיעה ויוצרת תיקון. לא בכדי יוסף הוא גם מידת היסוד – התיקון
לפגם הברית. ניתן להבין עוד יותר מדוע שכם מגיעה ליוסף. כי היא בעצם שייכת לדינה.
שכם היא האמירה לדינה שהצדק יעשה ע"י החברה הישראלית והגוף הלאומי שלה שיילחם
בשבילה ובשביל כל בנות ישראל על כבודן.
[1] בקריאה כללית של התורה אנו רואים שבתחילת פרשת לך לך אברהם אבינו
מגיע עם כל הנפש שעשה בחרן "עד מקום שכם", כלומר למקום ששכם עתידה
להיבנות עליו. אולם הקב"ה מפריד בינו לבין הנפש שעשה בחרן באמרו לאברהם
"לזרעך אתן את הארץ הזאת" ולא לנפש שעשית בחרן... כלומר נכון שיש יעוד
אוניברסאלי - לקרא כולם בשם ה', אבל הקב"ה רוצה שזה יהיה דרך הזרע של אברהם -
שיצור אומה משלו. ואכן תגובת אברהם: "ויעתק משם ההרה מקדם לבית א-ל ויט
אהלה". אהלה בלבד ולא אהלם של כל הנפש שעשה בחרן. אם כן, הנפש שעשה אברהם
בחרן נשארה במקום שלעתיד הפך להיות שכם. כלומר שכם היא עיר שאברהם הוא מיסדה,
והאנשים בא אמורים להיות יונקי תורתו. לכן מבין יעקב שדווקא שם עליו למצוא את החתן
לדינה. אך כאשר כל המפעל של סבו נוהג בצורה ברברית ייתכן ויעקב תוהה ומשתהה מה
עליו לעשות. מעניין פירושו של רש"י הסובר שאברהם התפלל שם על בני יעקב
שעתידים להילחם בשכם. ייתכן והבין אברהם שמפעלו האדיר לקירוב האמונה בא-ל אחד לא
יחזיק מעמד מוסרי ללא הכוונתו או הכוונת אחד מבניו.
[2] יש לציין שבעל פירוש
צרור המור לומד מפסוק זה שאכן לא רק שכם התעלל בדינה אלא כל העיר שכם. לעומת דעת
הרמב"ם (מלכים ט, יד) המוכרת יותר שזה בא לאנשי שכם כעונש שלא הקימו בתי דין
לשפוט את שכם ובשל כך נתחייבו: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב
דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על
אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל
והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין
אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם".
[3] השווה ללשון הרמב"ם
(מו"נ ג, נ): "וכן ספור מלחמת תשעת המלכים, להודיע המופת בנצוח אברהם
באנשים מתי מספר ואין מלך עליהם".
[4] שיר השירים רבה ג, ב:
"א"ר יוחנן שאל רשב"י את רבי אלעזר ברבי יוסי אמר לו אפשר ששמעת
מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו הן, אמר לו היאך, אמר לו למלך שהיתה לו בת
יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי
ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי".
[5] רבינו בחיי (בראשית מא, מה): "ואמרו במדרש: כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב
מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת. מה עשה יעקב? קשר לה כתב בצוארה וכתוב
בו: כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב, ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא
שאמר לאביו: "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", הראה לו הכתב הזה".
(במדרשים אחרים מובא שיעקב כתב את המאורע שאירע לדינה עם שכם, וכן מצינו מדרשים נוספים
בהם מובא שכתב בו שם המפורש. ייתכן ואלו שלושה שלבי תיקון. ראשית זה היכולת לשחזר
מה אירע ולסלוח לעצמי. שנית, זה היכולת לשתף את השם ולסמוך עליו שיסייע בעלי
מהמשבר. ושלישית זה הבאת הילדים בקדושה ותחושת הטהרה).