הרמוניה של שבועות / שבועות תשע"ט

הגמרא אומרת ש26 הפעמים שכתוב הודו במזמור הודו לה' כי טוב זה כנגד 26 דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו!!!

במתן תורה אנו מתקנים משהו שהיה "חסד בעייתי". החסד מוחק את אישיות הנזקק. קשה לעמוד מול המציאות כשאתה מבין שבעצם... לא יכלת לבד...

רות מלמדת אותנו תיקון לחסד הזה -
המדרש לומד מדברי רות "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית שכן רות אומרת לנעמי "שם האיש אשר עשיתי עמו היום -בועז" . הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי"....

רות טשטשה לגמרי את התפיסה של משפיע ומקבל כי כאשר אתה עושה עמי חסד ואני יודע שזה בעצם גם בשבילך אז תיקנתי את החסד כי אני כבר לא נמחק מהנתינה אלא במציאות שנינו נתקנים בזה.

בהבנה כזו יכול הכתוב לומר על רות "ותאכל ותשבע ותותר" היא אוכלת כשברכה שרויה במעיה (שביעה ושבועות ? משחק מילים?) היא לא מרגישה נחותה מהצורך לאכול אלא אדרבא שותפות מליאה לקב"ה בכל המהלך הקרב.

על בעז נאמר ויאכל וישת ויטב לבו. חז"ל הציעו כמה אופציות:
1. שלמד תורה - כלומר אין אצלו הפרדה בהפנמת הערכים.
2. שבירך ברכת המזון.
3. שאכל ממתקים המרגילים את האדם לתורה.

כמה הרמוניה!!! הכל אצל בעז מאוחד. טבעי לו שהוא אוכל ולומד תורה וזה הכל אותו עולם...

בעז יודע להגיד תודה, לפרגן, להתפעל וכל זאת בעוד הוא המנהיג.
הוא ורות מגלים מהי מלכות אמיתית. נתינת מקום לכל דבר תוך התרשמות והתפעלות, לצד נתינת כמה שיותר עצמאות.

הזוהר מדגיש את ברכת המזון של בעז...לפי חלק מהשיטות בהלכה צריך לשתות על מנת לברך ברכת המזון. רות נקראת על שם הרויה שעתיד להיות לקב"ה מהשירים של נכדה..דוד...רויה רות וברכת המזון...(שוב משחק מילים משמעותי?)

שבועות זה חג שיש בו שאיפה להרמוניה. יש בו רק יום טוב אחד...תחילת היופי של הקיץ והקציר...גם קרבן שתי הלחם אמור ליצור אחדות זוגית...והמגילה כל כולה נועדה ללמד את העולם שצריך חסד הדדי ללא רגשי נחיתות. אלא מתוך אהבה אמיתית לכל בריאה

ההרמוניה כל כך גדולה עד שעצם האכילה הופכת להיות לימוד תודה (הרב קוק שמונה קבצים קובץ א. פסקה תרא)

מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול, להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור וחדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה זו, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה. ויאכל בועז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן לבאי בסוד ד' דידעי מאי דמחוי להו במחוג.