הסאגה המפתיעה והלא ברורה של עדת קרח נגמרת במבחן אחרון - מבחן המטות. בסופו פורח מטה אהרן ומתברר לעם ישראל ללא שום אפשרות לטעות - במי בחר ה'.
*וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה׳ אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל*
תגובת העם [המרגשת... המביעה חרטה... האחראית והבוגרת...] לא איחרה לבא -
*וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ*
....
כאן אמור להיגמר המסר בעיקרון... צריך להתבונן עוד ועוד פעם.. לשפשף את העיניים - פשוט התעלמות!
(למעט לפי פירוש האב"ע והספורנו שהם עוד בדקו לוודא שלא עבדו עליהם..)
מה גורם להתעלמות הזו? מה גורם לבעלי המחלוקת להיצמד ולא לרדת מהעץ?
קריאה מקושרת של אחת מפסקאותיו (שמונ"ק ג, קלא) של הראי"ה שופכת קצת אור על הדברים
*מאיסת המצוות, שנאת התורה וכל התוכן של הקדושה והאמונה הטהורה והעליונה, באה מההתעלמות של המחשבה העליונה, המחיה ומשפרת את הכל.*
השנאה לקדושה וממילא לחיבורים הקדושים בתוך עם ישראל נובעת מהתעלמות של המחשבה העליונה - יש לזה משמעות גם בעולמות העליונים הרוחניים אבל גם כפשוטו יש לזה השפעה של האדם שלא מפעיל את המחשבה הבסיסית שלו - האמונה בטוב ה׳ שמחיה אותנו כל רגע. כשמאבדים את זה - מתחילים לפרש כל דבר לרעה -
*ועל פיה האדם שוקע בבוץ של החושך, המצייר לו גם הוא מחזות שונים, ומפתח בו כשרון לרועץ, עד שאובד הוא את דרכו, ותמיד בחבלי חטאתו יתמוך, להעיר משטמה וקלון.*
האדם נכנס ללופ של עצמו בעשיית רע... בהבנת רע.. עד שגם מתחיל לפתח דיסאוננס קוגנטיבי - הוא מתרץ ומוצא תמיד סיבה למה מחשבתו שרוצים להרע היא הנכונה.
התיקון לזה הוא כאמור בלעורר את אותה מחשבה עליונה לטוב. יש לזה הרבה דרכים פסיכולוגיות מוכרות יותר ופחות. הרב נותן אור וכיוון רוחני -
*עד אשר יזרח אור ד', וצדיקים יראו ונהרו, ויתמו חטאים מן הארץ, בהגלות האור העליון, הכולל שיר ושם בבת אחת, הללויה*
שיר ההלל להשם יתברך הוא ההפך הגמור מהתעלמות - הוא מבטא את ההבנה שיש לי למי להודות. וממילא אם יש אני יכול להודות סימן שגבורה גדולה נמצאת אצלי. יש לי שם. יש לי מטרה ומשמעות - יש לי אני והאני הזה מסוגל לשיר ולשיר לשמו הגדול.
כשבעל המחלוקת מוצא את חלקו.. את שמו...את הבית שלו בשיר... חוזרת לו היכולה העליונה לחשוב להאמין בטוב ולהודות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה