פרק א - דרך התורה האינסופית
הדרך הרוחנית שהתורה מתווה מתחלקת לשניים:
דרך העם - המצוות המוטלות על כלל עם ישראל או על חלקים בו (כהנים, דיינים, זכרים) או על מצבים משתנים (גאולה, קיום מקדש). אדם המקיים אותם נקרא צדיק, ומי שלא - רשע ומונע מנפשו את הנצרך לה. האפשרות היא קיום או חוסר קיום אין מדרגות שונות של קיום ואין הבדל בין המחויבים במצוה מצד גדולתם. השוני היחיד שיכול להיות הוא בכמות המצוות שאדם מקיים או לא מקיים.
הסדר הנאות, הוא שרק לאחר מילוי דרך העם בשלמות ניתן לקיים את השלב הבא -
דרך היחיד - דרך של חסידות. היא לא הבסיס המחייב, אלא הכוונה ורמת ההבנה של המצוה. ההבנה היא בעיקרה שכלית - רמת ידע והבנה. אבל יש לה גם חלקים מעשיים כמו אדם שממעט באכילתו גם מדברים המותרים כדי לרכז את עבודת ה' שלו. וכן יש לכך ביטוי בעבודת המידות. ככל שמעמיקים מגיעים יותר אל הפגיעה - קרבת א-להים ושאיפה לנבואה.
פרק ב - המשותף למידות התרומיות
המידות הטובות שמקדמות את האדם קשורות וכרוכות זו בזו. כך למשל הענוה עם הפרישות, וההסתפקות במועט עם הבטחון בא-להים. כל אחת מהן מזינה את חברתה. מקור המידות האלה בבורא. כשאדם מתחיל לנהוג בה הוא ב"דרך" אל ה"פגיעה". כלומר שחלק ממעלת הנבואה זה לרכוש באופן מוחלט את ההתדמות למידותיו של הבורא.
פרק ג - טהרת המעשים
ישנו סרגל רצף. כאשר בקצה אחד נמצא האדם שעובד את השם מכח הלחץ החברתי בלבד והוא הנקרא עובד שלא לשמה. זה מגונה אבל אבל עדיין ברצף של עובד השם כי יש לו אפשרות מתוך זה להגיע לעבודה לשמה. בקצה השני העובד בטהרה גמורה מתוך אהבת השם והכרה בו ולא משום סיבה אחרת. בתווך יש מורכבות של אדם שפועל מאהבה אבל גם מתוך רצון לקבל גדולה כבוד ושכר והוא קרוב אל העובד שלא לשמה, וישנו גם העובד מיראה ופחד שהוא קרוב יותר אל הטהרה
פרק ד - מידת הרחמנות
הקב"ה בעצמו נוהג במידת הרחמנות ומעיד בתורתו על עצמו שזו הנהגתו בפירוש. גם הלשון בה התורה משתמשת נועדה לרכך ולחבר את האדם לצד המרחם שבו. אלא שמידת הרחמים יכולה להביא לחלישות גדולה ועיוותים ולכן חשוב לקנות אותה דרך התורה שגם מלמדת מתי יש להתאכזר כביכול ולנהוג בדין. במקרים של ספק התורה מלמדת אותנו להעדיף את הרחמים
פרק ה - הנדיבות
נדיבות היא הענקת טובה למי שאין לך חיוב לתת לו שאז זה מדרל הישר והצדק כמו להחזיר לבעל חוב. הקב"ה קבע מידה זו כחלק מהתכונות שנלמדות מהתורה ומצוותיה. בניגוד לבזבזן שמוציא הוצאות על עצמו, הנדיב מוציא על אחרים ומסתפק בפחות אצלו. חשוב להיות נדיבים עם אנשים הראויים ונצרכים לכך וגם שם יש לצעדך לתת דברים נצרכים לפני מותרות. מעבר להטבה גשמית יש הטבה רוחנית כמו לנדב ידע רוחמי, תורני או אפילו להשקיע זמןן בללמד לפשוטי העם כפי דרכם, מי ששרוי בקמצנוצ בחלקי הרוח נקרא כופר. את הנדיבות והיד הרחבה יש ללמוד מאברהם אבינו, מחלומו עם המלאכים ןבהשקעה שהשקיע בהם גם באוכל וגם ברוח. דבר זה נובע מביטחון של האדם בתוכן שהוא מלמד שזה חשוב שיגיע לסובבים אותו.
פרק ו - אריכות אפים
ביטוי של היעדר כעס כמעט מוחלט. זה מתבצע על ידי אדם שליבו רגוע ומצליח לשלוט על רגשותיו בעזרת ההכוונות של המוסר (דרך ארץ) ומצוות התורה. זאת גם כאשר יש לו נטיה מולדת מטבעו אל הכעס. הנקמה השלילית היא תולדה של הכעס בשילוב כח לא נשלט והדומה לה נטירה היא הנקמה שעוד לא יכולה לצאת אל הפועל כתוצאה מחוסר כח. אך ענישת האויבים זה גמול שהוא נכון ומוסרי ונעשה מתוך שיקול דעת ורק בגלל דמיון המילה נקרא גם נקמה. בדומה לנקמה הככז מביא לעוד מעשים פזיזים שגורמים לחטאים וחכם דימו אותו חכמים לשיכרות. המרחב של אריכות אפים נצרך גם כאשר יש דברים שבאופן אמיתי אמורים להרגיז. כיוון שהסרגל של הכעס והמקרים רחב אדם צריך להיות בשאיפה להיות כמה שיותר ארף אפים ולהתרחק מהגנות של לכעוס על דברים קטנים.
צריך להיות במודעות לכך שאריכות אפים היא מידה שמצריכה סבלנות והרבה עבודה פנימית על כעס וגאוה. הכלי שמסייע לשמור על אריכות אפים הוא זכירת המשמעויות שיגרמו מהתרת הכעס וההתפרצות ואיבוד השליטה.
רכישת המידה על ידי התורה
התורה עוזרת לנו בשני דרכים במידה זו:
1. דברי התורה ונביאים על מעלת הסבלנות וגנות הכעס- קין והבל, רצונו של עשו להרג את יעקב, מכירת יוסף, וסיבת אי הכניסה של משה לארץ כשכעס על עם ישראל. הריגת שאול את כהני נב, דוד כמעט הרג כך את נבל, וקיבל לשון הרע על מפיבשת, כעס אסא שכלא את הנביא חנני שביקר אותו על השענותו על ארם וכפירת הטובה של יואש בזכריה בן יהוידע הכהן. לעומת כאשר ראובן גרם לאחים להתרכך ולא להרוג את יוסף, שאול שסלח לאלו שביזוהו בתחילת מלכותו, המנעות דוד מלהרוג את שאול ושמעי (ומה שהרגו שלמה אחכ היה על פי הדין)
2. מאמרי וסיפורי חזל - הראשי שבהם שהכועס כעובד עבודה זרה. והגדרת היצר הרע ככח הרגש שאין עליו את מערכת השיפוט של השכל. ולעומת זאת הנוהג באריכות אפים מוחלים לו מהשמים
בנוסף אריכות אפים היא מידה הנצרכת לנבואה ולמוסרי התורה מדור לדור.
רכישת המידה על ידי המצוות
מצוות התורה באו למנוע כעס או לאסור אותו באופן ישיר:
1. מצוות ערי מקלט וכל מה שהתורה מדברת סביב זה - הקצאת ובניית הערים, ההסבר שלא ירדוף גואל הדם מחזקים אצלינו את התובנה של אריכות האפים
2. מצוות תוכחה שבאה לנקות מאיתנו את הכעס על החבר על ידי שיח.
3. איסור קללת חרש ואנשי מעמד וכן איסור הנקימה והנטירה
4. על הפסוק כי תראה חמור שונאך.. ביאר התרגום תעזוב מה שבליבך עליו ותפרוק עמו.
אריכות אפים שלילית
לא שייך ארייכות אפעם כאשר פוגעים במצוותיו של הקב"ה או שמדברים עליו סרה. משה רבנו הקפיד על כבוד ה' ובאריכות אפים נהג רק כשזה נוגע אליו. וכן לומדים משאול, שמואל ודוד שאין לנהוג באריכות אפים במקרים של הרס לעם ישראל או מאויב מבחוץ או מאדם שפוגע מבפנים. חזל גם נגעו בצורך שלא לנהוג באריכות אפים במקרים מסויימים הקשורים להעמדת דברי חכמים.
אבל אדם צריך דלעת את מקומו ואת מי הוא יכול וצריך להוכיח ומה הסמכות שלו, וגם מנהיג מלך או נביא שעם ישראל בתחום אחריותם לא ימהרו לכעוס ולפעול אלא יחקרו קודם כמו שצריך, והגישה תהיה לא מתוך רתחה אלא בדיוק רק לפי הדין הנצרך.
אצל הקב"ה אין באמת כעס במובן הרגשי, אלא תגובת עונש שצריכה להיות על פי הדין.
פרק ז - הענוה
הגאוה מביאה לידי כפירה והיא מאוסה, לעומצה הענוה היא המעולה שבמידות והיא מביאה לשלמות המכונה במקרא כבוד. יש ענוהנימית עמוקה שאדם חש אותה ויש ענוה חיצונית שהיא פעולות כלפי חוץ. כך גם יש ענוה כלפי שמיא וענוה כלפי החברה. לפעמים גורלו הטוב של האדם מביאו לידי גאוה וזה הבסיס הראשוני שאדם ימעיט בזה על ידי שכלו. יש אדם שישמלו נטיה טבעית לענוה, ויש שקיבל חינוך דתי או שכלי לזה. האויב הגדול של נענוה הוא הבערות, ואדם שנוטה חענוה מדי צריך לשים לב לא להגיע לשפלות כי זו לא ענוה.
הדרך הבסיסית להגיע לענוה היא להתרחק מגינוני כבוד מפוארים ואנשים שהם בעלי גאוה ולהתקרב אל החכמים בעלי המידות הטובות ואל הנביאים (זה יביא אותו לנבואה גם), להתרגל לא לענות גם כששומע בזיונו, או לסבול שמיעת אשמה.
מהתורה ניתן ללמוד ענוה בשני אופנים:
1. דמויות ומאמרים - הנביאים כל דרכם הייתה בענוה. ספר תהילים מלא משבח הענוה וכן במה שאמרו שהגאוה מביאה לחורבן. נדב ואביהוא שהיו צדיקים גדולים נכשלו בענין הענוה כל שלא ביקשו ממשה רשות להקריב אש זרה ואם היו מבקשים היה מתיר להם. קרח ועדצו שהיו אנשי מעלה עד רמה שמשה היה צריך להתפלל שה' לא יקבל את קרבנם נפלו בענין הענוה למרות שהייתה להם טענה שכולם קדושים, זלזלו במעלת הלויה ורצו רק כהונה. זאת לעומת דתן ואבירם שחטאם היה בגאווה גדוחה כי רצו שררה גשמית. גם שאול נכשל בכך שלא הכרית את עמלק כי היה חו חשוב הכבוד החיצוני על פני ענוה מושלמת וזה הביא לכך שבמקום להשלים את הציווי על עמלק הוא הרג את נב עיר הכהנים. וכך קרה לדואג שמצדיק שמצבודד במשכן רדף כבוד וגרם למות כהני נב בגלל גאוותו. והדגמא מחזקיהו המלך שלא כתוב עליו שגאוותו גרמה לו לחטוא, אבל עצם הגאוה לא הייתה בסדר.
2. לימוד ענוה מהמצוות - למצוה אחת יכול להיוצ כמה טעמים. יש מצוות רבות שבאות ללמד את האדם על הצורך להיות ענו. מהן מייצרות שפלות באדם, מהן מרחיקות ממנו את העושר והדברים המביאים לגאוה. גם המצוות התלויות בארץ יש בהם משמעויות של שמירה מהסגולה של ארץ ישראל שיש בה הרבה שפע. הדבר מסתכם במלך ישראל שהוא נצרל לגאוה מסויימצ ודווקא הוא צריל ללכת עם ספר תורה משלו לזכור את המצוות ולקבל ענוה.
ההבנה השכלית שבצורך בענוה - ההכרה שבבסיס החיים יש לנו אותם צרכים כמו של כל היצורים החיים. שימת הלב לשבריריות החיים. וכן ריבוי התאוות באופן מופרז מביא לסלידה מהם ועצם כיליון החומר. אפילו מלכים שיש להם עושר ןכבוד הרי שהם כל הזמן עסוקים בלהגן על עצמם ממלחמות ולשמור על גופם מבחינה בריאותית. דוד המלך הבין את האמת ולכן נהג בענוה. גם שכל ושלמות רוחנית תחויה במצב הגוף שהוא לא יציב. הנביא מבין שהחומר שבו מונע ממנו השגות יותר נשגבות ומזה מקבל ענוה. כשאדם מתבונן במלאכים ושורותיהם ועבודתם את השם, גם מכך מקבל צורת ענוה. ועיקר הלימוד מהקב"ה שעם כל גדולתו דואג לכל פרט במציאות.
גאוה דתית - ידש צדיקים שמגיעים לגאוה, עליהם לזכור שלשלמות מוחלטת אין מי שיגיע גם לא בקיום המצוות. עך האדם לזכור שאלו חובותיו וגם בהם קשה לי לעמוד וממילא אין לו מה להתגאות. התורה מזהירה מפני חשיבה כזו שבזכות הצדקות זוכים לדברים. גם אדם שמפנים ונוהג בצדקוצ הרי שיש לו אחריות יוצר דקה וכן על הסביבה שעוד לא במצבו. ומסםר בשם אביו הרמב"ם שהצטער על אדם שלא הבין שהוא צריך לחזןר בתשובה על עצם כך שהוא חושה שאין לו עון לשוב עליו בתשובה. המטרה היא לא שאדם יחשוב שהוא רשע או שהוא לא במדרגתו אחא שתמיד ישאף לעוד.
מקרים מיוחדים שהענוה באה חידי ביטוי:
1. לפני ה' - כל יצטר בעל דעה כשעומד לפני ה' עליו לבא בענוה. ולכן מלך ישראל מחויב עוד יותר כדי להכניע לב כל העם.
2. גבולות - מבחינה חיצונית לא טוב שאדם ילך עם בגדי פאר מצד שני אין ענין שילך עם בגדים בלואים וכיו"ב
3. בין אדם לחברו - הקדמת שלום, דיבור בנועם, מצד שני אין ענין להתבזות בפני אנשים או להפוך את עצמו למזולזל. כנו שאסור לחכם להתבזות בפני עמי הארץ.
4. מנהיגות - מנהיג רוחני צריך ללמד פשטות. לעומת מנהיג פוליטי שזקוק לגאוה חיצונית אך עליו לשמר ענוה פנימית ואוצו מנהיג יחזק את עצמו בענוה פנימית על ידי תפילות תחנונים לימוד בשקידה והכנעה כלפי יראי ה'. כאשר המטרה ליצור איזון בנפשו.
מעלת הענוה - היכולת לשמור על קור רוח מול הרשעים כיוון שהשכינה שורה עליהם. הקב"ה מאזין לתפילתם וזוכים לראות את הישועה.
פרק ח - הביטחון
הבטחון, השלכת יהבך על השם היא מיסודות האמונה. באה לידי ביטוי במצוות השמטת הקרקע בשמיטה. כאשר זה מכיל הבנה עמוקה שכל המקרים בעולם מאת ה' ובידינו לשמוע או למרוד בלבד. גם כאשר אדם בולע תרופה. הרפואה היא ברצון ה'. הבטחון מתחלק ל-3 חלקים:
1. אמונת הנביאים שיהיה להם נס. כדוגמצ נצחון יהונתן את מצב פלשתים, דוד את גלית וכו'. זה מגיע מרוה"ק או מהבטחה מפורשת של ה'. זה עדיין נחשב למאמין צדקה. הנביא יודע שזה בהתעוררות ולא בדרך קבע. יעקב שיצא ללא כל לחרן מילא זאת בצורה היותר גבוהה שיש. כשהנביא לא במצב של נבואה הוא לא יכול לסמוך על כך ולכן יעקב עדיין נהג בערמה עם לבן. רק כאשר הנביא חש את תחושת הבטחון הזו בעצמה יכול לנהוג בה.
מי שמצפה לנס כשהוא לא במדריגה הזו, מחצעף כלפי שמיא. או לך כאשר האדם במדרגת חיים כזו אבל הוא לא מוציא לפועל של מה שנצטווה.
2. כפירה - אדם שמבחינתו יש משמעות רק למאמץ ולא להשראת השכינה של ה'.
3. מדרגת כל אדם - לפעול בעולם תוך הבנה שכל דבר מצריך סעד משמים. מצד שני שהפעולה לא תמלא את כל יומו של האדם, אלא שתבא יחד עם אמונה בה'. לעתיד עם ישראל יצעלה כולו למדרגת הנביאים בבטחון.
סיבה ומסובב
הקב"ה ברא מערכת סיבתית בעולם. יש אנשים שמתנהלים בעולם בבורות ובחיסר הבנה של הסיבות והתוצאות שלהם, חלק אחר של חכמים שלמד והבין את הסיבתיות ואף חלקו הגיע להבנה שה' הוא המסובב הראשון, אך שללו ממנו את ה"רצון" ויכולת השינוי. ויש את אלו המבינים את סוד התורה שגם כן לומדים את חכמת המדע, אך מבינים גם שישנה השגחה רציפה של ה' בעולם. אבוצינו פעלו ועשו מאמצים לשנות את המציאוצ אבל הבינו שבעומק לא הפעולות שלהם משנות את המצב אלא השגחת השם.
בסיס הביטחון נעוץ בכך שהאדם שומע בקול ה' ומחובר למצוותיו. יש פער בין מה שהאדם מקבל מתוצאות ביטחונו לבין מה שקורה והוא לא מבין את המטרה הנביאים תיארו זו כמלאכה קשה להבין את תוצאות ההשגחה.
הביטחון היותר משמעותי הוא לבטוח בה' שיעזור לך למלא את בקשתו. זאת מעבר לביטחון שה' יעזור לך במה שאתה צריך.
חלקי הביטחון
1. הרחקת נזק חמור - במחלות או בסכנות מקריות בהם לאדם אין יכולת להתגונן אדם צריך לצלות בטחונו בה' שיציל אותו מההיזק כי כל מערכת הטבע כפופה לקב"ה. חיזוק הביטחון יהיה על ידי תפילה ועדיין חובה מוטחת על האדם להתרחק מפגעים האלו במה שיכול ולכן צריך אדם להשתמש בתכיסיס מלחמה, וברפואה מניעתית וטיפולית ורק כשאין לו שום דבר מזה יבטח בה' בלבד. וידע שעדיין ייתכן ותהיה סיבה מאתו יתברך שמעכבים את החסד ממנו.
הגנה מפני אויבים
מפני גוים הבאים להשמידנו. בזמן שישראל במלכות - לקום עליהם ולהרגם. בזמן שבגלות - לפעול בערמה בהכנעה או התחמקות
מפני יהודים יש להשאיר את גמולם לה' וצריך לנסות להשיבם למוטב. במידה וזה לא אפשרי או שפוגעים ברוח ישראל או שהם מוסרים יש לנקוט בידם ביד קשה כמו בגוים.
ניסים - נעשים לצדיקים שההשגחה עליהם גבוהה יותר או לעם ישראל כשעושים תשובה ואין ממשות בשום סמל (לדוגמא נחש הנחושת) מלבד שבא לסמן לנו שהמטרה חזרה בתשובה. ואסור לאדם לסמוך על נס שכן זה לא בהכח יעשה לו, או שינכו לו מזכויותיו עד כדי שאין להפליג בספינה לצורך הגדלת הון אלא רק לשם לברוח להצלת עצמך [הגיוני שהוראה זו בתקופתם שחזקת הסכנה הייתה גדולה יותר ואף דודו של רבי אברהם נהרג כך].
2. הרחקת נזק בלתי חמור - כאשר מדובר בצער סביל שיש בו עגמת נפש מסויימת לא ראוי שאדם הבוטח בה' יעורר את בטחונו להרחקת אותם מפגעים אא"כ הוא חסיד גדול או נביא. ואם מדןבר בנזק קטן שעלול להתפתח לכדי סכנת חיים או לכדי ביטול מצוות ה' יש להתיילס אליו כאל נזק חמור
3. השגת תועלת הכרחית - נלמד מיעקב אבינו שביקש את הדברים המינימאליים מזון ומלבוש ועבד אצל לבן לצד זה שידע שהפרנסה ניתנת מה'. וצריך לדעת שעל אף שהפרנסה לבריות מובטחת, ייתכן שבשל חןסר הביטחון או עוונות תהיה הכרתת הפרנסה או צמצומה והשגתה רק ע ידי צער ויגון. בנוסף יש לדעת שרוב בני האדם אכן בטחונם בה' בנןשא זה גם אם הם עובדי ע"ז וחא יודעים לבטא זאת במדויק כמו המלחים בספר יונה ששמעו שיונה עברי ופחדו מה' ובקשו ממנו להתפלל אף שלפני כן קראו הם לע"ז שלהם. וכן במלך מואב שהקריב את בניו היה זה בבסיס הדברים לה' רק ששמו ע"ז כאמצעי לתווך ביניהם. ולכן חשוב שהבטחון יהיה מזוקק שהאדם יבין שזה רק מה' וחא חלילה עם אמצעי. והבטחון בה' מחייב מאדם לעסוק לפרנסתו כאשר ה' לנגד עיניו. משל לילד שבהתחלה חושב שכל מזונותיו רק מאמו , הוא גודל ולומד שאמא שלו גם אוכלת מפרנסת הבית ולאחר מכן מבין שפרנסת הבית תלויה בכלכלה סביבתית וכו'.
יש מקצועות שהבטחון מובנה בהם כמו עבודת כפים, עסק עצמאי, אדם שיש מידת סיכון בעבודתו. לעומת מקצועות אחרים כמו עבודה עם גבירים עשירים או מלכים שם האדם צריך להתאמץ יותר.
4. קרוב אל הנחיצות - הדברים הנחוצעם מתחילים בהרחבת פרנסת אשתו וילדיו של אדם. מעבר לכך כל מה שהוא מגדיל את משק ביתו עליו לשקול האם זה נחוץ או מותרות ולהרגל כאן יש מדד חשוב. הקב"ה מצפה מאדם לבטוח בו ולעשיצ מאמצים בכדי להשיג את הדברים הנחוצים. אבל לא ראוי לבטוח בה' לקבל ממנו מותרות. גם כשיש דבר נחוץ על האדם להתבונן האם הוא מבקש את הדבר הכי יקר שהוא לא בהכרח נצרך לו. וההתענגות על ה' היא מצד שהאדם מרגיש שמה שיש לו זה ביושר או השלמות שבקשר עם ה' - קדושה. לכן גם למלך ישראל יש אזהרה שלא יהיה שטוף במותרות. ומה שאבוצינו היו עשירים זה בכדי שיוכלו להשפיע על נפשות בעולם, אבל הם עצמו הסתפקו במה שנצרך.
5. תועלת הקרובה להכרח - אין צורך לשאוך אליהם והבטחון בהם לא מקובל. אבל כשאדם שם בטחונו בדברים ההכרחיים יכול לצרפם.
ארבע מדרגות הבטחון
לכאורה היינו חושבים שאו שיש בטחון או שאין. אבל באמת מדובר מעבר לבטחון בשכל - בטחון המסור ללב. בחור בטחון יש 2 מדרגות: המדרגה הנמוכה ביותר הוא מי שנואש מהבטחון בה' לחלוטין עד שכלל לא עושה שום מאמץ בעולם. מעליו יש אדם שפונה רק לבני אדם.
בתחום הביטחון יש כמה מדרגות:
המדרגה הראשונה, אדם שבטחונו מבוסס על כך שמצפה למשאלתו, אך באותה מידה דואג שעוונוציו ימנעו ממנו. אדם זה נקרא ירא ומיחל.
המדרגה השניה, היא של אדם שמחזק את בטחונו בדיבורים ותפילות והוא נקרא דורש ה' וקורא ה'.
המדרגה השלישית, היא הנעלה ביותר והוא אדם שיש לו וודאות מוחלטת והוא הנקרא חוסה בה', מאמין, ובוטח. והשגה זו מגיעים אליה כשיש פניה מהנביא אליך, או מגודל חסידותו של אדם יש לו תחושות כאלה בזמנים מסויימים. היא מצופה רק מיחידי סגולה שחף מעונות וכבר טעם מהשגחת ה' הזאת. וכדי להגיע אליה צריך להיות במצב של דורש ה' קודם כל. אלה שבמעלה זו יודעים שזה לא מפאת צדקותם אלא זה חלק מבטחונם בחסדיו של ה'.
בכל אופן כל מאמין צריך לדעת בוודאות שדברי נביא יקרו ולפעול על פיהם לא משנה מידת בטחונו בלב. הגאולה בעיקרה ביא הבטחה שצריך להתיילס אליה כמו במדרגה השלישית לעצם זה שזה יקרה אבל אם זה יהיה בימיו של האדם עצמו הוא רשאי לנקוט גם במדרגה הראשונה והשניה.
המדרגה הרביעית, נקראת הפקדה. האדם מפקיד את כל ענייניו בידי ה' ומסיר כל ציפיה. מבחינתו כל מה שברצון ה' הוא מקבל. זו מעלה שהיא מעל כל שלוש המדרגות הקודמות ונבדלת מהם מהותית כי אין בה ציפיה לשום תוצאה. זה קרה אצל אליעזר עבד אברהם שביקש מה' שימצא כלה ליצחק. וזה כונת דוד המלך בתהילים השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וכן כשדוד התפלל שאם ימצא חן בעיני ה' הוא ישוב לראות את נוהו וגם אם לא חפץ בו יעשה בו כטוב בעיניו, וכן חנניה מישאל ועזריה שאמרו למלך שייתכן שהקב"ה לא חפץ להצילם וזה מקובל.
אדם יכול להיות כל רגע נתון במעלה אחרות. בסוף כולן טובות וחשובות ומביאות פן מסוים של בטחון בה' ולעתים תחושות בטחון אלה מתערבבות יחד.
פרק ט - ההסתפקות
אדם ששמח בחלקו בקנייני העוחם הזה ואינו להוט להוסיף עליהם. וזה שומר מפני חמדנות ותלות בתאוות. במורה כזו אדם מסוגל להתמקד בשלמויות חשובות יותר בחיים. כי לתאוות אין סוף ואין משהו שמשביע אותם ואז אדם עלול למצא את עצמו במרדף שלא נגמר. ההסתפקות היא הדרך הנכונה לפרישות.
התורה מצווה על הדיין היא להיות שונא בצע, ובן סורר ומורה נענש על תאוותו הגדולה שהתמכר אליה ומביאה אותו למקומות בעייתיים של פשיעה.
בהסיס אי ההסתפקות גורמת לאדם לבטלה ממצוות ןבעיקר ממצוות תלמוד תורה וטיפוח תקוות גדולות בענייני העוה"ז שתמיד מלוןה בחוסר סיפוק בסוף מביא גם לעבירות כי התאוה מתפתחת ולא באה על סיפוקה. ולפעמים עצם ההתעסקות המןגזמת מיסבה את תשומת ליבו מתוכן מצוות כי הוא אומר ק"ש וברכות בלא כוונה וכל החיים שלו במירוץ וזה מגיע גם לחוסר יושרה כדי להשיג דברים שבדרך רגילה הוא לא יוכל להשיג.
הנביאים נהגו במידת הפרישות וממילא מתוך זה היה להם הסתפקות. המצב הטבעי היה שהגיעו אנשיפמונצנו מתנות לנביא אך זה היה בגדר שבשל כך הם יקבלו בעצמם את השפע. הנביא היה מחלק את המתנות האלה לעם או לנצרכים בשפע אפילו יותר גדול והנביאים הסכימו לקבל מאנשים שראויים לשפע הזה ולכן אדם לא יכול לתרץ ולקבל מתנות מאנשים בעייתיים בטענה שזו מתנת ה' ורצונו.
[שאלה שעולה: הרי אחד מתנאי הנבואה הוא שהנביא יהיה עשיר וממילא הוא צריך חדאוג לנכסיו. ואולי עולה מדברי הרב שהוא מתעשר מהמתנות. אך כיתד הגיע לכך לפני שהוכר כנביא וזכה לנבואה?]
פרק י - הפרישות
הנחות העבודה-
1. העולם החמרי הוא מחיצה גדולה החוצצת בין עבודתנן את ה' אליו.
2. האדם מורכב מחומר, אבל גם מצורה מה שנקרא צלם א-להים ודמותו בתורה.
3. הצורה נוצנת חיים לחומר וחכן כאשר היא מתנתקת מהגוף הוא לא פועל
4. הקשר של האדם עם קונן תלוי במידת התעלות הצורה שלו. ככל שהוא קרוב לחומר ההתקשרות נחלשת.
הסיבות שגורמות לנתק מהעולם החמרי -
1. כמות הזמן שצריך להשקיע כשאדם להוט אחר תאוותיו בזביל להשיג דבר שאין לו סוף
2. האדם צובר עייפות שמקשה עליו להתעלות רוחנית.
3. טרדת המחשבות גם כאשר הוא כבר מפנה זמן לתועלות הקדושה
4. אחר שהשיג חלק ממבוקשו יש תשומות רבות שאדם משקיע בשמירה עליהם ואז אדם נהיה או קמצן או אבל ועצוב על כל כסף שמוציא. או שהוא מוציא את הכסף בצורה כזו שמחייבת אותו להשקיע בכל מיני פרטי פרטים כמו מבנה הבית שלו או צרכי סעודתו למוזמניו שכל זמנו ומחשבתו תקועים בזה. ואחרי שיש הוצאות רבות הוא נכנס למעגל שהוא חייב להחזיר את ההפסד שלו בעבודה יותר מאומצת.
יוצא שככל שאדם מזקין והוא עסוק רק בחומר הוא מאבד את התקשורת עם קונו ואז כשמגיע המוות והנפש מתנתקת מהגוך יש לה צער קשה כי היא רגילה רק לתאוות של עולם הזה. וזו הייתה הפליאה של אלישע על גיחזי שבמקום לנצל את זמנו לקבל ממנו את השראת ולמידת הנבואה הוא עסוק בקיניינים.
הצורך ומהות הפרישות -
הפרישות היא מעלה שהקב"ה חפץ בה. ניתן לראות שהנביאים וגדולי החכמים הסתפקו במינימום ההכרחי בכדי לפנות זמן לעיסוק בשלמות. לכן רובם היו רועי צאן שמלאכתם מאפשרת הרבה זמן חשיבה ועובדי אדמה שמרכזים מאמץ בזמנים מסויימים ובשאר הזמן פנויים.
ההוכחה המרכזית לכך שזה גם רצון ה' היא עם ישראל שמחרים את העיר ערד לה' ובכך זוכה לניצחון במלחמה וכן החרם שה' קבע על שלל יריחו מציין שבכך הוא חפץ. בצורה כזו עם ישראל מתמקד במטרתו האמיתית בהשגת השלמות וכן הנביאים הוגיחו את ישראל שפנייתם לתענוגות היא כמו עבודה זרה.
במהותה הפרישןת היא עמדת נפש. ייתכן אדם עשיר מאוד כמו אברהם אבינו אבל שראש מעייניו בתכלית. וההוכחה שלא לקח נשים נוספות חוץ מהגר ברשות שרה ובכדי להקים זרע ואף קטורה הייתה מציווי ששלא נכתב או בשל הבנתו ברוח הקודש (ואף ביופיה של שרה לא התעמק). וההוכחה שמאס במלקוח של מלחמת ארבעת המלכים. כלומר אדם לא חייב להיות עני מרוד בכדי להיית פרוש. אם יגיע אליו השפע וברכת ה' זה מבורך כנו יצחק שזרע וזכה למאה שערים ויערב שקיב ברכה ברעיית הצאן. מאידך ייתכן עני שמכרח המציאות חי בעוני אבל ראשו שטוף תאוות.
השגת הפרישות -
העבודה הבסיסית להשגת רישות היא עבודת תודעה. ההבנה הבסיסית שיש לנו דחף טבעי לתענוגות העולם והוא משותף גם לבעלי החיים. במבט חודר גם התענוגות עצמן מחולקים בקצף שבין מעודנות לגסות יותר וככל שהתאוה עדינה יותר האדם פחות מסתיר אותה וככך שגסה יותר הוא משתדל להצניע אותה.
ישנם תאוות השייכות למראה החיצוני. כך למשל בגדים נאים. האדם מתפאר בהם רק כי חוץ והוא ידקדק במה הוא ילבש ובדיוק שזה יושב עליו בכדי לשדר כלפי חוץ כבוד מסוים. אבל הרי כשהוא בינו לבין עצמו הוא בכלל לא מתייחס לכך.
וכן בבית לעתים אדם מחפש לגור בבית מפואר, אך דווקא פארו של הבית כולא אותו למול שטחים טבעיים שמעוררים את הנפש, אולם הוא עושה זאת בניגוד לטבע שלו בכדי להתפאר. הבעיה היא כאשר זה הופך להיות מרכז העיסוק בדרך קבע. והבעיה היותר גדולה כאשר אדם פיתח זאת כברגל עד שהוא מתבייש להסתובב בין אנשים בדרגת חיים פחותה יותר וממילא זה מכניס אותו לסחרור סביב קצת ורמת החיים שלו.
אחרי עבודת התודעה אדם צריך לדעת האם הוא בבחינצ עבודת הצדיקים כמו אחיהו ואלישע שהסתפקו כל הזמן במועט וסגפו את עצמם עד כדי שזה הפך להיות טבעם או כמו הצדיקים ששימרו את המתח של ההתמודדות מול הרצון לתאווה כי הבינו שזו המציאות ןהכלי שלהם היה שימוש בצום תענית וסיגופים. והראיה שה' חפץ בכל היא שהוא מבקש זאת מעבדיו כדי שישמרו על עצמם, וכמו שהקב"ה שילם לבני יונדב בני רכב שהדירו עצמם במצוות אביהם מכל מיני תענוגות.
כיצד משנים הרגל? ראשית מזהים מה המידה שבה יש קושי ומודעים אליה. לאחר מכן אדם צריך לדעת ששינוי ניסי לא קורה. כל שינוי מצריך הדרגתיות ותהליך. כי כאשר מנסים לקפוץ מעל המדרגה נוחלים אכזבה או שגורמים נזק במידה אחרת. העיקרון הוא שצריך להגדיר פרק זמן וגורם אחד קטן בתהליל עד שמרגישים שזה השתרש כהתנהגות טבעית ואז מציבים שוב יעד.
שימוש בצום ככלי לשינוי - ראשית אדם צריך לוודא את הבטיחות שלו. שהצום לא יביא אותו להתייבשות בימי חום למשל. או שהצום יעשה את התוצאה ההפוכה שאדם ירגיש גאוה שהוא צם, או שיפתח דמיונות כלפי עצמו, או שיעשה ארוחות מוגזמות לפני או אחרי. לכם צריכה להיות הבנה שהצום הוא כלי נחווה ךאדם שמשקיע זמן בלמידה, בתפילה בעיון במעשיו שצריכים תיקון ובמעשי חכמים שהוא רוצה ללמוד מהם
עיכובים מצד שררה - אדם שנושא במשרה ציבוריץ יתקשה יותר בהשגת הפרישות כיוון שיש משמעות לחיצוניות בצורה שקשה לבטל אותה והיא שואבת הרבה זמן יקר מהאדם. היו מגדוחי ישראל כמו דוד המלך שנהגו בפרישות קודם לתפקידם וכך היה להם שליטה א-להית ביכולת הזו שלוותה על ידי ההשגחה של ה'. מנגד אסור שאדם יוותר על משרות אלו כאשר אין מי שימלא אוצם באופן ראוי ותיווצר מכך תקלה בעבודת השם הציבורית. הדגש הוא שמידת הפרישות היא חסידות ולכן לא יכולה לבא על גבי חובות בסיסיות. לכן אמנם צריך הפרוש למעט באנשים שמסביבו שעליו לדאוג להם אבל הוא חייב לדאוג לאשתו, ילדיו, הוריו הזקנים כשצריכים טיפול. חכן מי שנמצא במצב כזה שהוא חייב לדאוג גם לאחרים ינסה במידת מה לחבר גם אותם את המידה, אבל בעיקר יבקש עזרה מה' להתעלות במדרגות. לכן נביאי ישראל קודם כל רכשו את מידת הפרישות ורק לאחר מכן נשאו נשים.
[הערה צדדית על אליהו ואלישע - הם לא נשאו נשים כלל כפי הנראה מהתנ"ך. ונראה שהיו נביאים שנתקו כליל קשרים עם אנשים. כשאליהו זרק לאלישע את אדרתו רמז לו שיגיע אחיו במעלת הנבואה והמוסלמים שמרו מנהג קדום זה מאיתנו שהרב מעביר לתלמידו את בגדיו]
כיצד אדם ידע אם הגיע למידה? זה לא ענין של זמן או רצף תרגולים שאדם עושה. אלא תחושה פנימית של האדם לשוויון נפש עד כדי אדישות מסויימת בכל מה שקשור לענייני העולם הזה. וגם כשקורה ענין בעולם הצער הוא על איבןד רוח הקודש שנלווית לזה. כך למשל שיעקב הצטער שההנהגה הא-להית התרחקה ממנו כל כך עד שכתוצאה מזה אבד ממנו בנו יוסף.
הפרישות הזו מאפשרת לאדם להימנע מאיסורים ואף לקיים ביתר כח מצוות עשה קשות יותר, ומביאה את האדם ל"פגיעה" - הנבואה המיוחלת עם ה'. הפרוש מסתובב בשלות נפש כי אין הוא תלוי בעולם.
שאלה: אם הפרישות היא מטרה של התורה, מדוע קבעה התורה שכרגשמי בעולם הזה?
תשובה: התורה מדברת לכלל האומה שרובה אינם פרושים ויש בכך גם דבר טוב כי זה מאפשר את התפתחות העולם מבחינת משאבים. ועוד שלאומה כאומה האידיאל הוא ההפך מהפרישות כאשר האומה מפותחת היא חזקה ומאפשרת הצמחה של אנשים פרושים בתוכה. [יש להעיר שרבי אברהם מביא דוגמא מדןר המדבר שלדבריו היו פרושים ואעפ"כ נצאוו קצת למנעמי העולם הזה וראייתו מאמרית זכרנו את הדגה. וזו הסתכלות מחודשת על עם ישראל כפרושים ולא כמתאווים].
שאלה שניה: הברכה שעוברת מדור לדור בעם ישראל מליאה בצוכם גשמי ועוד שיצחק ביקש מיעקב לברכה הנאה גשמית?
תשובה: החיבור בין הגוף לנפש מחייב שגם הנפש מושפעת מחוסרי הגוף. ולכן הנבואה מוכרחת להיות קשורה בשלמות גם של הגוף. יצחק כבר היה זקן ורצה להשיב את כוחו אליו כדי שהברכה תהיה במלא תוקפה. יעקב היה היחיד שהבין את יצחק ואת רמיזתו בעבור תברכני נפשך כלומר שהוא זקוק לכוחות גופניים על מנת לברך. ואף היין זהביא לו היה במידה לשבר מזגו של אדם זקן. וזה כמו בקשת אלישע מנגן שתשרה עליו רוח ה'. גם בשלמוצ הלאומית של עם ישראל כשהוא מבורך באופן גשמי הגויים מתחברים אליו ומתעלים ובכל הוא משלים את יעודו. והראיה שיצחק בירך את עשו ברכה גשמיצ בלבד שאין לה עוד משמעוץ מעבר. גם בברכת בלעם שהייתה במדרגה נעלה ניכר שהוא מברך באופן גשמי וזה לשם היעוד הגדול של עם ישראל ששכינת הקודש בתוכו.
שאלה שלישית: הרי בגדי הכהונה הם ההפך מהפרישות בכך שהם מכובדים ונאים?
תשובה: דווקא בכך שכה"ג שנכנס לקה"ק פושט בגדי זהב ולובש בגדי לבן זה מראה שהקב"ה מעדיף את הפשיטות. אבל מטרת הבגדים המפוארים דווקא ליצור רוממות בעיני בני אדם.
התגמול על הפרישות
1. למרות החיים בעוני אין דאגה ךענייני העולם הזה והקבה מזמן אותם אליו.
2. הצלחה חומרית כמו רבי עקיבא ורחל אשתו, הלל הזקן, וכן שאול ודוד והאבות.
3. מהלכים פנימיים של הקב"ה להקים את עם ישראל כמו בדוד ויעקב כאשר אנשי מעלה אלה גם כשהגיע להם העושר לא נפלו ממדרגתם הרוחנית, וממילא מתברר שההטבה הייתה למען כלל ישראל. וזה נסתר מדוע יש כאלה שהקב"ה מןנע מהם עושר בשל החשש שזה יפיל אותם ממדרגתם הרוחנית.
פרק יא - המאבק
האדם בנוי מנפש שמחוברת בטבעיותה לעולמות הרוחניים ומתפתחת בהוספת החכמה. ומגוף שמחובר בטבעיות לעולם הזה. לכן כשילש נולד הוא חי את העוחם הזה בצורה הכי טבעית וככל שמתפתח בחכמה הגוף שלו מתחבר יותר לנפש. את עמם החיבור בין שתי המהויית האלה הניח הקב"ה באיחוד מפליא.
עיקר המאבק הוא שהתגדלות הנפש באה על חשבון העולפ הזה וכן להפך. בעיקרון ההצעה היא שיהיה מעין חזון - רצון שהמטרה תהיה להתעלות בחכמה ואז יש גם מצב ביניים בן אדם גם נהנה מהעולם הזה. אבל אם רוצים להגיע למצב שלא משועבדים לו צריך להגיע לדרגה שמואסים בזה
המצוות מנוגדות לטבע האדם הן מצד מהותם כי הנפש דוחה דבר שמגיע בציווי והן מצד זה שהם ההפך מתענוגות הגוף (הרצון לאכול, למשגל,לנקום, לתת משלך, להפסיק לעבוד וכו). ולכן הקב"ה הסמיך למצוות שכר ועונש וקבע שהשכר גדל לפי הקושי בהתגברות. יש יחידים שהנפש שלהם יותר מצןברת באופן טבעי וממילא המאבק שלהם הוא על החיים בפרישות. גאוותם של ישראל הייתה שהיו בה יחידי סגולה שהצליחו לפרוש מהתאוות כמעט באופן מוחלט לחלוטין, ויש להצטער שכיום זה פחות בנמצא, ויותר קיים אצל חכמי הגוים.
יחד עם זאת הקנין במאבק הוא הדרגה והדרכה נכונה מצד מורה מנוסה ושלם המידות. אדם צריך לראות שזה לא מעורר בו התנגדות, ושזה לא מחטיא את המטרה של לשמור את המצוות הבסיסיות. דור המדבר הודרך על ידי הקב"ה ששלח את משה להנהיג את כלל העם בדרכי הפרישות.
פרק יב - כבישת הכוחות והמעשים, והנהגתם למטרתם הנאצלת
הקדמה - רבי אברהם מקדים שהפרק הזה נשען על מה שכתב אביו הרמב"ם בשמונת הפרקים שכתב כהקדמה למסכת אבות.
שם מבאר שנפש האדם היא אחת שיש לה חמש פעולות מרכזיות:
1. הזן - החלק הטכני של הגוף בו הוא אוכל, מפריש, פרה ורבה וכו'
2. המרגיש - חמשת החושים
3. המדמה - חיבורים בין הרשמים שמותיר החוש
4. המתעורר - רגשות
5. ההגיוני - ההשכלה והחכמה
בחלקים הזן והמדמה אין בהם מהות של מצוה ועברה שזה שייך בשאר החלקים.
בדומה לחולי הגוף שבו האדם מאבד תחושה מה טוב ומה לא כך גם חולי הנפש האדם לא מבין מה באמת טוב לו. לרוב האדם צריך לשאוף לאיזון במידות, ואם הוא בקיצוניות מסויימת עליו לנקוט בקיצוניות השניה על מנת לאזן.
כאשר האדם שם לו למטרה עליונה את השגת ה', הוא מחבר את כל נפשו גם בחלקים הנמוכים שלה לענין הזה וממילא הוא גם פועל בצורה נכונה יותר.
נפש - לב וגוף
כלל פעולות הנפש באות בשורש מן הלב שמשפיע על המח שמשפיע על האיבר הרלוונטי שפועל. לאחר שהאיבר מבצע פעולה כמו למשל העין שרואה גוון יפה זה חוזר ללב שנפעל מזה נחת ולכן מבטאים לב שומע לב מבין ולב רואה. הלב מקושר לנפש עצמה שמניעה אותו והנפש פועלת מכחו של הקב"ה שמפעיל אותה. כאשר הנפש בעולם הזה היא נמרכת למצוות הגשמיות ולגוף על מנת להתקרב לה'. ולכן צריך לשעבד גם את הלב וגם את הגוף לעבודת השם.
רוב פעולות הגוף כמו העיכול, יצירת תאי זרע נעשוצ באופן לא רצוני. מרחב הבחירה הוא צר יחסית. למשל שליטה במה לאכול. הרצון בעיקר אחראי על התנועה של האדם. מי שרוצה להתעמק בזה צריך ללמוד את מדעי הטבע וחשוב שאדם יבין מה בכוחו ומה לא רצוני. אדם צריך לקחת אחריות על החלקים שתלויים ברצונו. למשל לאכול דברים שיעשו לו טוב. אדם צריך לראות מה נכון לו ומאפשר לו להגיע למטרה העליו ה של דעת ה' ולפי זה לפעול. יהיה אדם שהפחתת האוכל,ואילו יש אדם שארוחות מסודרות יועילו לו.
השימוש בהרגשת חמשת החושים -
ראיה - השימוש העליון בו זה לקריאה בתורה ובחכמה, להתבונן במעשי ה' הן מצד הכרה בגדוחתו והם ביכולת לחקור את העולם שיביאו ברמה הגבוהה גם מסקנות על הבורא. יש עוד ראיה נחוצה להשגת דברים, ללכת בדרך נכונה, להנצל ממזיקים וכו וההפך שלה היא הראיה הבלתי נחוצה כמו קישוטים, מלבושים יוקרתיים שמזה מתרחקים הנביאים והחסידים. ישנם ראיות אסורות שעל כל אדם להצרחק מהם בעיקר בענייני צניעות
שמיעה - ראשית השימוש הוא בקניית הלכנה על ידי שמיעת קריאת הצורה בצורה נכונה, למידה מדרשנים ומפרשים. יש להימנע משמיעת מוזיקה שכל תכנה הוא בעייתי בתחום המוסר או הצניעות, וכן להימנע משיח של אנשים שתוכני שיחתם בעייתית. אך ראוי שאדם ישמע דברים שקשורים לחייו אך יסנן את מה שטפל
ריח - אין לו תועלת ברמה הרוחנית באופן ישיר. הוא יכול להתענג על ריח מרגיע בסתם אבל זו לא מידת החסידים. אך יש להשתמש בו בכדי לרפאות או להירגע ממתח על מנת לעבוד את ה'
טעם- בני אדם נוטים להגזים בשימוש בו וצריך לאזן ולהשצמש בו באופן הכרחי בלבד. אדם צריך לבחור את האוכל לפי מה שבריא לו, ולהתיילס לדברים הטעימים שמזיקים לו כמאכלות אסורות. אדם שנמשך לתאוות הטעם הופך משועבד לה. שלמה המלך נתן בקהלת הקביל בין "אי (מלשון אוי) לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו" שהמלך והשריפ נמשכים אחרי הצאוות ונהיים משועבדים להפך שבו "אשרייך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת (בזמן הנכון) יאכלו".. כי כשיש תכןנה מסויימת במלך רואים אותה גם בעם שלו לרוב. וגם בממלכה יותר קל ליפול לתאוות האלה כי המאכלים יותר זמינים.
מישוש- התאוות השייכות עליו הם בעיקר בדים נעימים על העור ומשגל. הוזכר רבות בספר שמדרך הנביאים ללכת בבגדים בלואים. לגבי המשגל הרבה אנשים מתמכרים בצורה לא נכונה ואפילו גדולים נופלים בזה. כוונת התורה שאדם ישתמש בזה כדי לפרות ולרבות ולמנוע הוצאת זרע לבטלה. וכדי להתרחק מההתמכרות הזאת אדם צריך להטרים ולהימנע ממראות אסורות שבעצם משתלטות לו על המחשבה ומערכת הזכרון. לכן גם חזל הדריכו להימנע מנגיעות מיותרות, משכיבה בתנוחה שממהרת את הקישוי והציעה לאדם להתרכז בלימוד התורה שמעדן ומאזן אותו.
ככל שתאווה גסה יותר יש בה מידה שמצריך לעדן אותה יותר ולנהוג בה בצניעות. לכן חזל הנהיגו לשמש בצניעות וכשאין אף אחד אחר בחדר, וכן שזה יהיה ללא אור חזק של נר או שמש ושבחו את השיח הצנוע בענין. וכן בענין האכילה יש ענין לבחור את המקוםצולא לאכול בשווקים ובצורה גסה, עד כדי שהיו חכמים שאכלו רק כשהם לבד. וחכן גם התורה הרחיקה משתיית משקאות משכרים. חוש הריח יש משהו עליון יוצר וחכן יש בן פחות בןשה ואף יש תחושה מיידית שהוא "משיב את הנפש".
לטעם, מישוש, וריח יש תועלת עקיפה בכך שיש בכוחם ליישר את מזג האדם וכן יש כמה מצוות ששייכות בחושים אלה
בין הראיה והשמיעה יש מחלוקת בין החכמים מי יותר מעודן. יש משמעות גדולה למוזיקה ולמבט בדברים יפים. רק שהאדם צריך להיזהר לא לקלקל את התענוגות האלה ושני חושים אלה הם המביאים את החכמה לאדם.
המימד האימפולסיבי באדם
באדם יש כח "דוחף" מעין כח שמתפרץ בתוכו. יש לו מקום בהישרדות כמו שדוד המלך הרג אצ הארי והדוס להציל את צאנו, ויש לו מקום דתי כאשר שמואל הרג את אגג ופנחס הרג את זמרי. אולם בסתם יש לאדם להדוף את הכח הזה ובכל להימנע מלענוש או לנקום באחיו בני ישראל. כמו דוד המלך שהרג את גלית מצד אחד ומצד שני היה מאופק כלפי שאול ולא הסכים שיפגעו בו. הכלל הוא שכאשר יש דחף כלשהו לפעולה או לנהןג במידה מסויימת האדם צריל להתבונן מה המניע שלו והאם הוא יביא לשלמות או לבעיות. החלק העיקרי בו אדם מתמודד עם הדחף שלו זה בדיבור ושם הוא צריך לבחון ביתר שאת, כמו שהרמבם חילק את הדיבור לחמישה: מותר, אסור, מאוס/שיחה בטילה שיש להמנע ממנו,הדיבור האהוב וזה בשבח החכמה ועניינים גבוהים ועמוקים, והמותר - כל מה שקשור לפרנסה וצרכי הגוף.
הדמיון
אדם צריך להשתמש בכח הדמיון שלו בזמנים בהם הוא פנוי לחזק את התלהבותו בעבודת ה'. כמו, לדמיין את המקדש כדי לרמות ללכת אליו, או את ניסי המדבר ומחנה ישראל או את סיפורי התנך וכל האדם מקרב את רמת הלימוד שלו משמיעה לכמעט ראיה.
מנגד אדם צריך להיזהר מדמיונות על נשים ופריצות. דמיון של אדם את אשתו אם אין בו ענין מיוחד עדיף להמנע ובכלל כאשר אדם מדמיין דברים שלא נצרכים לו הוא מגיע לבזבוז זמנו.
הגדרת הדמיון - נוכחות ההרגשות של המחשבה בזמן שהן נעדרות מהעין. כאשר יש אפשרות לאדם לדמיין דברים קיימים (טבעיים או מורכבים) או לא קיימים והדמיום הוא זה שמחבר ביניהם.
דוגמא לשימוש תורתי בדמיון - האישה השונמית תכננה בדמיונה את עליית הגג שתבנה לנביא, בצלאל ואהליאב את חלקי המשכן, חירם את המקדש.
דמיון של עיצובים שונים הם דברים המותרים מצד התורה, אבל לחסידים יש להימנע מכך. ויש דמיונות של שטות כמו מפלצות ויצורים פלאיים שאדם צריך להתרחק מזה.
החלק ההגיוני
החלק בו האדם חושב ומשיג דעת.
עיקר תפקידו ומהותו זה בעבודת השם לכן זה צריף להיות מרכז העיסוק שלו ורק במה שהכרחי לעסוק בענייני העולם. זה החלק היחיד שמקושר לה'. כיוון שמישוש לא שייך במי שאין לו גוף ודמיון לא שייך במה שאין בו השגה. בחלקים האלה משתמשים לקיים מצוות אבל בהשגה בקדושת ה' והחלקים הרוחניים של העולם כמו המלאכים השימוש הוא רק בחלק ההגיוני שחושב. החסידים התביישו להשתמש בחלק הזה לצרכי פרנסצם ועשו זאת רק מלית ברירה. וגנאי לאדם שמרבה את חשיבתו רק בדברים שמביאים לסיפוק תאוותו. וגם לימודי חכמה צריכים שמטרצם תהיה השגת ה'. כאשר אדם מצליח לכנס את כל כוחותיו ולהביא את הכח ההגיוני לשלמותו זו ההכנה ל"פגיעה" - נבואה.
פרק יג - ההתבודדות
מידה מיוחדת שמאמצים חסידים ובאמצעותה מגיעים ל"פגיעה".
התבודדות פנימית - פניות של המחשבה מכל דבר ומיקודה בקב"ה ואיך הוא שוכן בנו. כאשר כלל חלקי הנפש החושים, הדמיון והדוחף משמשים בדרך הפרישות והחלק ההגיוני עסוק כל הזמן במחשבוצ בקב"ה כמו שאלישע אמר לגיחזי כששלח אותו להחיות את הילד שלא יצור שום תקשורת עם אף אחד ויהיה עסוק רק במחשבה בבורא.
התבודדות חיצונית - דרכי החסידים והנביאים שהביאו אותם למידה הנעלה של ההתבוננות הפנימית בדרכים חיצוניות כמו הנגינה שמנקה ומטהרת את החלק הדוחף. וכן ממש להיות לבד ללא אנשים אחרים וחפצים [רבי אברהם בפירושו לתואה מבאר שכך עשה יעקב אבינו כשנשאר לבד ואז באה אליו הפגיעה בצורה של מאבק איש עמו] עד שמרגיש את המלאכים והבריאה עוטפים אותו והוא חש את הפגיעה והיא עוד מותירה בו רושם אחר כך.
ההתבודדות החיצונית יכולה להיות מליאה למשל כשאדם מנתק לגמרי את חייו לגמרי ממקום ישוב, ויש התבודדות חלקית שאדם פשוט מסתגר בביתו. כך או כך ההתבודדות יכולה להיות זמנית בלבד בעולם הזה ולכן צריך להגיע להתבודדות הפנימית שהיא העיקר.
דוגמאות בצורה להתבודדות
1. מקובלנו שכך הייתה מידתו של חנוך שנאמר עליו ויתהלך חנוך את הא-להים.
2. אברהם אומר לנעריו שהוא משאיר אוצם ומתרחק לעבוד את ה' וזה היה נשמע דבר שבשגרה.
3. יצחק אהינו שנאמר עליו ויצא יצחק לשוח בשדה ושהיה רגיל ללכת להתבודד בבאר לחי רואי. וכן מובן שנהגו כלל האבות וגדולי ישראל שעסקו ברעיית צאן
4. יעקב אבינו שרעה את צאן לבן ןשגם כשביקש לבן לתת לו שכר אמר צו יעקב שהוא רוצה להישאר רועה צאן כי למרות הצער במלאכה זו היא מאפשרת לו לעסוק בפגיעה. וכן הכווהה במושג יושב אוהלים שהוא יוצא ממקום הישוב ומתבודד
5. משה רבנו שהיה רועה צאן יתרו והחל בכוונה עם הצאן להר הא-להים בחורב כדי להשיג את הפגיעה. וכך גם כשמשה עלה להר סיני הוא התבודד וכן כשנטה אהלו הרחק היה זה למטרת התבודדות והתעלות. ובכלל כל דןר המדבר שהלך 40 שנה במדבר בעצם הקב"ה הכין אותם בריחוק ממקום הישוב להיות מוכנים לפגיעה.
6. אליהו ואלישע התבודדו רבות בכרמל. וכן התבודדו בעליות הגג שהכינו להם ושם תפילותיהם נענו.
7. בלעם התבודד כשכצוב עליו וילך שפי מתרגם אונקלוס "ואזל יחידי".
8. יהושע התבודד בהר סיני במקביל כשחיכה למשה רבינו. וכן באוהל מועד התבודד ולא מש מהאוהל.
9. שמואל התבודד ב שכן מאז היותו ילד שגדל במשכן שילה.
10. אהרן ובניו נצטוו להתבודד במשכן בימי המילואים. ובכלל הכהן הגדול הצטוה לא לצאת מהמקדש וביום כיפור הוא ממש מתבודד כדי לכפר על עם ישראל.
11. דואג האדומי התבודד במקדש ונקרא נעצר לפני ה' ואביר הרועים אשר לשאול. אולם לא זכה לפגיעה כי נכשל בדרכו.
12. דוד המלך מתאר את רצונו להצבודד לפני ה' אלא שבמשמרתו כמלך ישראל לא יכל. אך הוא מוכן לוותר על זה כביכול, אך הוא קיים התבודדות חלקית בביתו. אך כיוון את העיסוק בענייני הממלכה בשביל הקב"ה ולמגר את הרשעה מהעולם.
התבודדות בבית המקדש (ביאור למזמור פד בתהילים):
הפירוש הפשוט של המזמור מדבר על הכמיהה של בני ישראל בגלות לחזור אל בית המקדש ולחזות בבנינו. בעומק כוונת בפזוקים היא לתאר את ההשתוקקות של האדם לקרבת א-להים דרך ההתבודדות והתקשרות אליו דווקא דרך בית המקדש.
לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל-הַגִּתִּ֑ית לִבְנֵי-קֹ֥רַח מִזְמֽוֹר: מַה-יְּדִיד֥וֹת מִשְׁכְּנוֹתֶ֗יךָ ה' צְ-בָאֽוֹת: נִכְסְפָ֬ה וְגַם-כָּלְתָ֨ה | נַפְשִׁי֮ לְחַצְר֪וֹת ה' לִבִּ֥י וּבְשָׂרִ֑י יְ֝רַנְּנ֗וּ אֶ֣ל אֵֽל-חָֽי
ההשתוקקות של הנביא להגיע לפגיעה דרך ההתבודדות בחצרות בית ה'.
גַּם-צִפּ֨וֹר | מָ֪צְאָה בַ֡יִת וּדְר֤וֹר | קֵ֥ן לָהּ֮ אֲשֶׁר-שָׁ֪תָה אֶפְרֹ֫חֶ֥יהָ אֶֽת-מִ֭זְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְ-בָא֑וֹת מַ֝לְכִּ֗י וֵאלֹהָֽי
המקדש בו נמצא המזבח מאפשר לנביאים המתבודדים בו שהות שדומה לציפור וגוזליה היושבים בקן שלהם.
אַ֭שְׁרֵי יוֹשְׁבֵ֣י בֵיתֶ֑ךָ ע֝֗וֹד יְֽהַלְל֥וּךָ סֶּֽלָה: אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם עֽוֹז-ל֥וֹ בָ֑ךְ מְ֝סִלּ֗וֹת בִּלְבָבָֽם:
יש מעין קנאה באותם פרושים וחסידים שמתבודדים בבית ה' והגיעו להתבודדות פנימית ולפגיעה
עֹבְרֵ֤י | בְּעֵ֣מֶק הַ֭בָּכָא מַעְיָ֣ן יְשִׁית֑וּהוּ גַּם-בְּ֝רָכ֗וֹת יַעְטֶ֥ה מוֹרֶֽה:
ההתרגשות הזו מולידה בכי רב שנובע מהצער מהצקופה בה לא הייתה הפגיעה והזמן שחלף בלעדיה. וכן התרגשות חזקה על האפשרות להגיע לפגיעה כמו אהוב שרואה את אהובתו אחרי זמן רב.
כיוון שהקב"ה אוהב את ברואיו הוא מקבל את התשבחות של הצדיקים ויש לו שמחה בזה כמן אדם שנותן מתנה לחברו ושמח לראות שמשתמש בה.
יֵ֭לְכוּ מֵחַ֣יִל אֶל-חָ֑יִל יֵרָאֶ֖ה אֶל אֱ-לֹהִ֣ים בְּצִיּֽוֹן:
יש עליה הדרגתית של החסידים בדרך עבודת ה' או שהכוונה שבכל פעם משתמשים בדרך אחרת ואת הפגיעה עצמה מקבלים במקדש - ציון.
ה' אֱ-לֹהִ֣ים צְ֭בָאוֹת שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י הַאֲזִ֨ינָה אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה. מָ֭גִנֵּנוּ רְאֵ֣ה אֱלֹהִ֑ים וְ֝הַבֵּ֗ט פְּנֵ֣י מְשִׁיחֶֽךָ:
תפילה והשתוקקות שה' ישמור מפני המכשולים. ושמשיח אחרון יבא כמו משיח ראשון, דוד ושלמה, ויבנה את המקדש ששם תכלית הפגיעה
כִּ֤י טֽוֹב-י֥וֹם בַּחֲצֵרֶ֗יךָ מֵ֫אָ֥לֶף בָּחַ֗רְתִּי הִ֭סְתּוֹפֵף בְּבֵ֣ית אֱלֹהַ֑י מִ֝דּ֗וּר בְּאָהֳלֵי-רֶֽשַׁע:
אין הכוונה לאהלים של אנשים פושעים שהנביא מתעדף את חצרו ה'. הרי זה ברור מאליו. כמו שלא אומרים שדבש מתוק מחומץ. זה בכלל לא בר השוואה. אלא הכוונה שעדיף להתבודד בבית המקדש בכוונה מאשר בבתי כנסת של הגלות שמעורבת בעבודת השם גם דברים של גאוה ובעיות. והציפיה היא חעבודה נקיה שאין בה סיגים כאלה.
כִּ֤י שֶׁ֨מֶשׁ | וּמָגֵן֮ ה' אֱ-לֹ֫הִ֥ים חֵ֣ן וְ֭כָבוֹד יִתֵּ֣ן ה' לֹ֥א יִמְנַע-ט֝֗וֹב לַֽהֹלְכִ֥ים בְּתָמִֽים:
הצדיקים שהגיעו למעלת הפגיעה נהנים מהשגחת ה' עליהם כמו שמש נעימה על הגוף בזריחה. והקה"ה מייצר עליהם שכבת הגנה כדי שלא יזוקו. אולם מי שלא הכין את עצמו כראוי זה עלול להיות מסוכן עבורו כי הוא כמו עור חשוף שנשרף מהשמש. הקב"ה שומר על מי שריצה ללכת אליו בדרך הישרה ומכווין אותו בצורה נכונה.
ה' צְ-בָא֑וֹת אַֽשְׁרֵ֥י אָ֝דָ֗ם בֹּטֵ֥חַ בָּֽךְ
האדם הבוטח בה' בצורה כזו שמפנה את כל הויית חייו לעבודה זוכה להשראת שכינתו עליו.
התבודדות אמל חז"ל
1. רשב"י ובנו במערה - אמנם ברח ממחכות רומי, אבל כיוון את עצמו למקום שבו יתבודד ויתעלה רוחנית ולכן גם נעשה לו נס. ולאחר שיצאו היה להם קשה לראות אנשים שלא עוסקים כמוהם במושכלות ושוב זכו לפגיעה וחזרו למערה עד שהגיעו למעלת הנביאים שיכולים גם לרפא.
2. אבא חלקיה היה מצבודד בחרישה בשדה וכמו שאול ואלישע שגם התבודדו בחרישה בשדה
3. חנניה בן חזקיה בן גרון שהיה מתבודד בעליה ובאו אליו חכמים לקבל ברכתו.
הזמן הטוב ביותר להתבודדות הוא להתעורר בחמות לילה ולעמוד בתפילה בסוף הלילה ולמעט בשינה. רבי אברהם החסד היה מצבודד במחשכים כדי לתרגל התבודדות כזו ותחושה שרק ה' איתו. וחכמים מברכים זה את זה שירגישו לבד עם ה' גם כשהם בתוך חברה גדולה. זה עוד דרכים להגיע לפגיעה.
הערות בסיום הספר
1. כל המידות שנלמדו תלויות וקשורות זו בזו צריך ליישם ולעבור את כולם בכיד להגיע לפגיעה
2. הספר סודר בצורה כזו שהמידות נהיות מדוייקות יותר ויותר לכוון לפגיעה. האדם צריך להגיע למצב שזה משנה אותו באמת מבפנים ולא שזה רק כלפי חוץ.
3. אדם זקוק לרב או נביא שידריך אותו בכדי זה יצליח. נביאי השקר היו ללא מדריך ולכן נפלוצלנבואות שקר כי חשבו שנגיעו לנבואה.
2.
