אהרן הכהן בחששות כבדים בגלל שנושא בלבו את חטא העגל עולה ומסיים את הקרבן. הוא נושא ידיו לשמים ומברך את העם ברכה שנחלקו המפרשים אל מדובר בברכה שאין אנו יודעים מה היא או ברכת הכהנים המוכרת.
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים.
אבל אז קורה דבר מוזר. משה ואהרן נכנסים שוב לאוהל מועד יוצאים ומברכים אל העם.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.
ובאמת נראה שהכל מסתדר
וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
ובכן, מה קרה שם?
בביאור אור החיים הקדוש וכן ברמב"ן מוזכר שאהרן נבהל. ראה דמות שור על המזבח שהזכיר לו את חטא העגל ופחד לגשת. הרמב"ן מביא את המדרש שממשיל אותו לכלה הפוחדת לגשת למלך להיות עמו עד שמגיע משה ואומר לו שלשם כך יועד וה' מוחל לו. משה מצטרף לאהרן ונוסך בו כוחות. מיד לאחר מכן יורדת אש מהשמים והעם מרגיש את השראת השכינה.
הברכה של משה בסיום המשכן הייתה שיהי רצון שהשכינה תשרה בו ע"י עם ישראל. בברכה כתוב וישא אהרן את ידו (במקום ידיו) מכאן למדו בזוהר (ויקרא צב:) שהכהן צריך לשים יד ימין על יד שמאל כאילו זה יד אחת ובכך לעורר את אותו כח בעולם העליון שישפיע למטה (אולי רצה אהרן לעורר את מידת היסוד החקוקה ביוסף הצדיק שנמשל לשור - אותו שור שהוא רואה המזכיר לו את חטא העגל).
אהרן נושא ידו למעלה מייצר את ההשראה הגדולה של ברכת כהנים (שעד לפני שירדה למציאות היא כדברי הרמב"ן ברכה סתומה - ברכה שאיננו מכירים). משה רואה את המצוקה של אהרן. הברכה נשארת בעולם העליון ולא יורדת עם השכינה למטה. הוא נכנס עמו לאוהל מועד ושם מפייס ומנקה אותו לגמרי מתחושת חטאו. כעת אחרי המחילה, הכח העליון של מידת היסוד יכול לרדת למטה עם המלכות - השכינה הקדושה ששורה בעם ישראל.
כעת מובנת העצמתיות הגדולה יותר כאשר עם פטירת שני בניו של אהרן אומר לו משה שבעצם השראת השכינה המוחלטת הייתה במעשה הזה ולא בזמן שבירכו את העם.
מה אז חושב אהרן? הרי שלכאורה חרב עליו עולמו. גם בניו מתו וגם נראה שאולי ה' לא מחל לו שכן לא בו נקדש ה' בבני ישראל. מה הייתה המשמעות של השור שראה על המזבח? האם אכן ה' מסרב לסלוח על חטא העגל? אם כן לשם מה ביקש ממנו להיות כהן גדול ? וכי להשפילו מעל המזבח?!
בזמן שאהרן בוכה בקול על בניו ניגש אליו משה ומנחמו וכתוב וידם אהרן מבאר הרמב"ן ששתק מבכיה בקול גדול שהייתה עד אז כאומר לעצמו שיש מהלכים שאפשר להבין אך ורק בשתיקה - בנסיון הקשבה פנימי למציאות. לאו דווקא בפעולה אקטיבית לעורר כח מלמעלה אלא באמונה שלימה בטובו של חי העולמים שלא חפץ ברעת ברואיו.
*השתיקה היא באמת מידה יפה המורה על דעה רחבה ומיושבת. המכרת את טוב העולמים גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה. וידם אהרן. אגרא דבי טמיא - שתיקותא* (-השכר של ההגעה לבית האבל הוא על השתיקה הקיימת שם)
(הרב קוק עין איה)
אז איך בפועל נקדש ה' במשכן? איך מבינים מתי יש השראת שכינה? מה פשר הברכה שבירכו משה ואהרן?
לכאורה זה עומק דבריו של הרמב"ן. בהתחלה אהרן מברך סתם ברכה. הוא לא מודע למשמעותה ולצביונה של ברכת הכהנים שהוא מנחיל. אהרן מבין שזה בכלל לא ענין שלו מול ה' באופן פרטי זה לא חטא בעלמא. תפקידו להראות לעולם שאין סתם הפקרות. אפשר כל דבר להעלות לשאת למעלה ולתקן. גם בניו נשאים אל השמים ואת המשכם בעולם הוא מקבל בדמות פנחס נכדו. כל ילד ישראלי יבורך על ידי אביו שיישמר ויואר ויהיה לו חן והוא ינשא.
הכל יעלה לשורש שלו. למקור הטוב. למקום שבו צריך רגע לשתוק כדי להבין.
המהרח"ו (שער הפסוקים יחזקאל) כותב שאהרן הוא גלגול של הבל מהדמיון בפסוקים בין "אם תיטיב שאת" ל- "וישא אהרן את ידו". אהרן מגלה שהבל לא היה לשווא. מה שה' אומר לקין שיכול לתקן את מעשיו אם יטיב - שאת. נעוץ באהרן שיוולד וישא את העולם למעלה ויתקן אותו.
השור שנגלה לאהרן רצה שיתקנו אותו.
כשאהרן רואה את בניו שבהם נקדש ה' אני מעריך שאמר להם שוב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום - השלום הזה התגלה גם בעולם הזה בשלום של פנחס שירש את נשמותיהם.
אחרי כל כך הרבה סבל בעולם. ודומיה רבה של עם ישראל לאורך ההסטוריה להבין את רבונו של עולם ואת מהלכיו. נברך את עם ישראל שיתברך וישמר ויואר וישא ה' פניו אלינו באהבה ובגילוי פנים שמח ומיטיב לקראת גאולה שלימה מליאה בחיבור דיבור וקדושה ברחמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה