לפעמים יש את הנקודה הזו שמרגישים חלאס...חלאס מכל האידיאלים...למה אני צריך את זה?...ברגע של משבר והכל דפוק....
אם אני מבין נכון יש בפרשה נקודה שממש משקפת את התחושה הזו...
בתדרוך שיעקב עושה לשליחו לעשו הוא אומר להם:
{כא}וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃
פשט הדברים שיעקב מתכנן ללכת בסוף השיירה הוא יהיה המכפר (הקינוח). וכישפגש עם עשו הוא כבר יהיה רגוע..
אבל אז יש תפנית ברוחו של יעקב -
{כב}וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה.
רשי כותב
על פניו. אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה.
מפחיד. יעקב מרגיש שכל מה שעשה כל הבריחה שלו לחרן וכל הקושי לא שווה את זה... הוא כועס על כך שהוא שולח את המנחה הזאת לעשו. ואולי הוא כועס על עצמו שבכלל נכנס לכל הסיפור הזה של הברכות...
האם האידיאל שווה את המאמץ? הוא מחליט לישון במחנה באותו לילה... ואז חלה תפנית
יעקב מחליט להישאר ולהמשיך בכל הכח...הוא חוצה את מעבר יבק ונלחם בשרו של עשו... אבל מה מביא לתפנית.
המשך חכמה מגלה סוד שכוונת הפסוק והוא לן בתוך המחנה היא להי"ת...
עיקר תחושת החלאס נובעת מחוסר בקרבת ה'.
יעקב זוכה שהקבה בא לישון איתו בתוך המחנה. עד כאן המילה המנחה בפרק הייתה פנים והנה יעקב מגיע לפנואל - מי שפניו מחוברות לפני האל...
כשחוזרת קרבת ה' חחזרת השמש לזרוח ליעקב..הוא משנה את שמו ומשנה את פניו...דווקא נקודת השבר - החלאס מובנת כעת כערגה של האדם שעיקרי חייו יוארו באור האינסוף של הבורא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה