יום שישי, 23 באפריל 2021

י-ה יושיעך / שלח תשע"ט

*י-ה יושיעך מעצת מרגלים*
כך בירך משה את יהושע ואף הוסיף אות לשמו - י-הושע.

אחת השאלות המטרידות שעולות מזה היא ממה כל כך היה צריך להציל את יהושע? מה כל כך קורץ בעצה הזאת שצריך להושיע אותו ממנה? 
(מלבד השאלה שאם משה קלט שעושים לו קטע למה הוא בכל זאת שולח...או למה לא מוסיף לכולם אות לשם או לפחות לכלב? או מחליף אנשים....)

החפץ חיים מסביר שהשדר העיקרי של המרגלים היה שנכון ארץ ישראל מעולה וגבוהה אבל בדיוק בשל כך אי אפשר להגיע אליה...אי אפשר באמת לזכות בה..

הטעות הזו מולידה את החשיבה שאם יש קשיים ודברים לא הולכים או מתפקששים... אז זהו אין באמת יכולת להגיע לשלב הגבוה הזה... המטרה לא באמת ברת השגה... 

ואז הקטע הרציני שזה באמת קורה... באמת מתפקשקש... מתפקשקש בדמות פוגרומים בגלות ומתפקשקש בדמות פוסט מודרנה ופוסט ציונות... ממש נראה game over...

אז מה עושים? אולי באמת המרגלים צודקים? אולי באמת "חזק הוא ממנו". ממנו! מה' יתברך! הקב"ה שם את העולם במצב שייתכן שבאמת לא תהיה גאולה שאי אפשר לגשר על הפער שבין שמים וארץ....

ופה משה מוסיף לו את האות יו"ד האות שמסמלת את הרצון. את ההבנה שהכל זה רצון אלוהי. שהשם רוצה בך ושמח בך ולכל הקושי הזה יש תכלית וכל המסירות נפש הזו היא לא לשווא. באיזשהו שלב יפתחו לך העיניים ותראה כמה *טוב מאוד* אתה עושה ורואה. ושכל הכח הזה שמוריד את העולם נועד כדי להעצים את המפגש עם השם מתוך עצמאות ומתוך דיוק.

חטא המרגלים עלול לקנן בתוכנו בכל מיני וריאציות... כשהיסורים שארץ ישראל נקנית בהם גוברים.... צריךתלהתחבר שוב לרצון האלוהי... לשורש המציאות שככל שנברר אותו יותר, יחזק אותנו בקרב כנגד הרע.

שבת שלום ומבורך👍🏾💎

השערות של קודש / בחוקותי תש"פ ולג בעומר

💎 *השערות של קודש*💎
לכבוד הילולת רשב"י וסיום ספר ויקרא - פרשות בהר בחוקותי

נודע בשערים בעלה אומר שלמה המלך במשלי. 
הזוהר הקדוש (וירא קג:) כדרכו מפרש את הדברים
 על רבונו של עולם אבל מעלה תמיהה - הרי כלום לא ידוע על הקבה וההתמודדות שלנו איתו מורכבת. פעמים אנו למעלה ופעמים למטה. לעתים מרגישים את השראת שכינתו ולעיתים ריחוק עצום ----אז איך אפשר לומר עליו שהוא *נודע*??

תשובתו של רשב"י מדהימה - "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליביה" - לכל אדם יש יכולת לשער - מעין אינסטיקט בריא שלנו כיהודים שריר שמתפתח עם הזמן ועם עבודת ה' שבו אנו לומדים לגלות מאיםה הקב"ה מסתכל עלינו.... משגיח עלינו... וככל שנדרוש ונדע אותו יותר ההשערה שבליבנו תגדל, ולבנו יתרחב
לכדי חיבור לארצנו הקדושה, ולחלק שבנשמתנו שדורש ומצפה לקרבת ה' - 

"ושבה הנשמה אל מקורה, שבה אל הארץ, שהיא כולה מרגשת בה את סגולת חייה, מסתגלת היא להקשבה עדינה, לצלילים עליונים, באים וטסים מעולמים גבוהים ונאצלים, אשר כל חד וחד מקבל מהם כפום שיעורא דיליה "נודע בשערים בעלה", ומכל השיעורים יחד יגלה הוד השלום וזיו האמת, יסוד העונג ומילוי החיים, המלאים עבודה וחפץ אידיאלי טהור קבוע"

      (אורות התחיה ד, נח)

מי אמור / אמור תש"פ

💎 *מי אמור* 💎
הפרשה פותחת במילים "אמור אל הכהנים בני אהרן" באופן מעניין גם ברכת כהנים פותחת בלשון אמור להם.

פירוש מפתיע של כמה מהראשונים שחיו בספרד הוא שאמור פירושו.... *אהבה...* כלומר ברכת כהנים צריכה לבא מאהבת הכהנים לעם ישראל.

אם כן מה הקשר בין אהבה לאיסור היטמאות הכהנים למתים?

הרש"ר הירש מסביר את טעם המצווה שבעוד שרגעי השיא של כמרי הע"ז הוא האדרת המוות. כהני ה׳ צריכים לעמוד מחוץ לבית הקברות ולסמל את קדושת החיים

הרב קוק (קובץ א, תפו) לקח את הנקודה הזו קדימה והוא מתמודד עם השאלה כיצד מנצחים את שורש המוות שענפיו הם דכאון פחד וחוסר הכרת הטוב.

לאחר התלבטויות רבות הוא מציג את הערך הגדול שיש בכך שאומה שלימה נוהגת במצוות שמעודדות חיים.

אומה שמבליטה את רגעי האושר שבחיים בצורה רוחנית ועשירה המשפיעה (שימו לב) על - *בריאות וחוזק הגוף, הולדת החיים והרומנטיקה המסועפת אליהם, השיח הרוחני המתמיד והגדול בתורת השם ובהכרה המליאה שטובו מלא עולם, השמחה בתנאים הכלכליים והשפע, ההתגברות על פחד ועוד.*

אמור מעתה. כשהקב"ה אומר לכהנים "אמור אל הכהנים" כפתיח לפרשת איסור הטומאה למתים רצונו לומר להם גלו את סוד האהבה לעם ישראל שלעתיד בלע המות לנצח גלו להם שאת יפי החיים במלא עצמתם מקבלים מהקרבה לרבונו של עולם...
וע"י שה׳אמור׳ יגיע לנפש לא תהיה עוד טומאה בישראל כלל

שבת הארץ / בהר תש"פ

שבתה הארץ שבת לה'... 
פסוק קצת מוזר...האדם שובת...לא הארץ...הארץ ממשיכה לגדל ספיחים ולהצמיח אנרגיה כרגיל... 

דווקא במראה חורבנה של הארץ, בגלל שלא עובדים אותה מתעצמת השאלה - מה בדיוק השביתה פה?

יתר על כן, כל החיבור של עם ישראל וארץ ישראל מתקיים בכך שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה.. הארץ מראה חן כמחזרת אחר אהובה שבא מרחוק...

הרב קוק בפסקה הנקראת קשב התעלות העולם (אוה"ק ב, עמוד תקטז) מבאר שיש זרימה מתמדת של עליה בעולם. חיים חדשים שנכנסים כל הזמן בכל פרט במציאות. גם שהמציאות נראית בחורבן.
רק צריך להקשיב...

*מוקשב הוא קול העולים. קול קולי קולות של עולים. עולים בהויתם, עולים בבנינם, עולים בשכלולם, עולה פנימיות חיתם גם בחרבנם וניתוצם. הכל עולה, הכל מצטרף ומזדכך, הכל נותן פאר לחי העולמים*

גם במראה החורבן בעומק יש תהליך חיים שמתפתח. והוא נותן פאר (השם העברי לענפי הגפן) לחי העולמים (שמו של הקב"ה כאשר הוא מחיה את פרטי המציאות). וההקשבה הזו מיוחדת לעם ישראל:

*וקשה תהילה זו ישראל קושב. עם כל העולמים הרי הוא עולה...הרוח החיה בתולדתו, בעומק נשמתו, המתראה בתורתו, באמונתו. בכל נםלאות עולם אשר חזו עיניו ואשר עוד יחזו. ריכוז כל מלא עליית עולמי עולמים הוא. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו*

אם כן החורבן הוא לא חורבן. הוא היכולת לאהוב ולספר את סיפור האהבה של העם הזה עם הארץ הזו... גם במצב של חורבן...

להרגיל את הנפש שכאשר משהו חרב זה זמני ועתיד הוא להתעלות... וההתעלות...לא תמיד נדע מאיפה תבא...

אם כן שביתת הארץ היא מנוחתה מלפעול בגלוי... קצת כמו לשים את האוכל על הפלטה אחרי שכבר הכל מוכן לשבת... ודווקא שם כשיש מותשות משש שנות עבודה לגלות אהבה שקטה ורגועה... והאהבה הזו שמסתתרת ומתחבאת כל כך שואפת להתעלות ולהתפרץ החוצה עד שהארץ עושה פריה לשלוש השנים ומברכת את עם ישראל - כל שנותר הוא רק להקשיב...

התנערי !(ארץ ישראל) מעפר קומי ! לבשי בגדי תפארתך (שהם) עמי.

שבת שלום💎

משיח בן יוסף / יום ירושלים תשע"ט

מי הוא משיח בן יוסף?

במהותו הווא לא אדם אלא סיעתא דשמיא המקדמת את הגאולה. כאשר יש מעין תבנית שלו הבנויה גם מאנשים פרטיים כמו שהגר"א אמר על עצמו שהוא הגבורה של משיח בן יוסף. הרמח"ל אמר שהוא הרוח של משיח בן יוסף. והרב קוק העיד על הרצל שהוא העקב של משיח בן יוסף.

הסיעתא דשמיא הכי גדולה שבאמת יצרה את המצב בו אנו בגאולה היא הקמת מדינת ישראל - יסוד כסא ה' בעולם

חז"ל דרשו שלעתיד לבא משיח בן יוסף יהרג על ידי ארמילוס הרשע. לכן בסידורים ליד המילים וכסא דוד עבדך מכוונים (ראו למשל סידור החיד"א והבן איש חי) להציל את משיח בן יוסף שלא יהרג... בכל אופן הגר"א התפלל וביטל את הגזירה... אך זה לא התבטל לחלוטין...יש הרג מסוים שיהיה -

הרב קוק (אורות עמ' קס פסקה ו) מלמדנו שהריגת משיח בן יוסף היא יציאה מלאומיות בלבד ללאומיות המשדרת אוניברסאליות הפונה כמגדל אור לכל העולם.

יוצא שהחלק הלא טוב הקודם למגמה העליונה הזו זה השמאלנות על כל הסקאלה שבעצם רוצה לבטא שאיפה של דאגה לעולם כולו.

אלא שדווקא מתוך כך צריך להצמיח את משיח בן דוד שמתוך הלאומיות פונה לכל העולם ומגלה לו את אור ה'.

לכן העולם ככ מתעסק בנו... בכל צריף קטן שמוקם על גבעה אי שם...

ראינו שיש אצל הקבה את הצורך לתת לנו להכריע כל פעם בשובנו לארץ שאכן אנו יותר ראויים מאלה שהוא שם כאן בינתיים... הספק הזה שנקרא בגמרא "כיצד אאבד אלו מפני אלו" מזדקק בעולמנו לטענות ההזוית ולאבסורדים שאנו רואים ...

אדרבא אנו צריכים לכוון את הלאומיות שלנו. שיהיה לה תוקף כלל עולמי... שיובן לכל העולם שזה שאנו בכל רגב אדמה של ארץ ישראל זה לטובת ובשביל הגוים.

הקשבה הדומיה /שמיני תשע"ט

*השתיקה היא באמת מידה יפה המורה על דעה רחבה ומיושבת. המכרת את טוב העולמים גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה. וידם אהרן. אגרא דבי טמיא - שתיקותא* (-השכר של ההגעה לבית האבל הוא על השתיקה הקיימת שם)

            (הרב קוק עין איה)

האמת שקשה להוסיף .. או לבאר.. או לדלות הדרכה שתמלא את כל חלקי הנפש הרווחה....(למרות שצריך וראוי ובמקום מסוין גם) אבל כנראה שזה אתגר חיינו בעולם מלא תיקון...כל שנותר הוא גם שעות צער לייחל, לרצות, ולהתחזק שטוב העולמים יופיע את טובו הנגלה במלא עוזו

שבת שלום שמחה ומאירה בהרבה טוב


וידם אהרון / שמיני תש"פ

אחרי כל ההתארגנויות לפתיחת המשכן. כל שנותר הוא הטקס הרשמי - בו ה' יראה לעם ישראל את השראת השכינה.

אהרן הכהן בחששות כבדים בגלל שנושא בלבו את חטא העגל עולה ומסיים את הקרבן. הוא נושא ידיו לשמים ומברך את העם ברכה שנחלקו המפרשים אל מדובר בברכה שאין אנו יודעים מה היא או ברכת הכהנים המוכרת.
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים.

אבל אז קורה דבר מוזר. משה ואהרן נכנסים שוב לאוהל מועד יוצאים ומברכים אל העם.
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.  

ובאמת נראה שהכל מסתדר
וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.

ובכן, מה קרה שם?
בביאור אור החיים הקדוש וכן ברמב"ן מוזכר שאהרן נבהל. ראה דמות שור על המזבח שהזכיר לו את חטא העגל ופחד לגשת. הרמב"ן מביא את המדרש שממשיל אותו לכלה הפוחדת לגשת למלך להיות עמו עד שמגיע משה ואומר לו שלשם כך יועד וה' מוחל לו. משה מצטרף לאהרן ונוסך בו כוחות. מיד לאחר מכן יורדת אש מהשמים והעם מרגיש את השראת השכינה.

הברכה של משה בסיום המשכן הייתה שיהי רצון שהשכינה תשרה בו ע"י עם ישראל. בברכה כתוב וישא אהרן את ידו (במקום ידיו) מכאן למדו בזוהר (ויקרא צב:) שהכהן צריך לשים יד ימין על יד שמאל כאילו זה יד אחת ובכך לעורר את אותו כח בעולם העליון שישפיע למטה (אולי רצה אהרן לעורר את מידת היסוד החקוקה ביוסף הצדיק שנמשל לשור - אותו שור שהוא רואה המזכיר לו את חטא העגל).

אהרן נושא ידו למעלה מייצר את ההשראה הגדולה של ברכת כהנים (שעד לפני שירדה למציאות היא כדברי הרמב"ן ברכה סתומה - ברכה שאיננו מכירים). משה רואה את המצוקה של אהרן. הברכה נשארת בעולם העליון ולא יורדת עם השכינה למטה. הוא נכנס עמו לאוהל מועד ושם מפייס ומנקה אותו לגמרי מתחושת חטאו. כעת אחרי המחילה, הכח העליון של מידת היסוד יכול לרדת למטה עם המלכות - השכינה הקדושה ששורה בעם ישראל.

כעת מובנת העצמתיות הגדולה יותר כאשר עם פטירת שני בניו של אהרן אומר לו משה שבעצם השראת השכינה המוחלטת  הייתה במעשה הזה ולא בזמן שבירכו את העם.

מה אז חושב אהרן? הרי שלכאורה חרב עליו עולמו. גם בניו מתו וגם נראה שאולי ה' לא מחל לו שכן לא בו נקדש ה' בבני ישראל. מה הייתה המשמעות של השור שראה על המזבח? האם אכן ה' מסרב לסלוח על חטא העגל? אם כן לשם מה ביקש ממנו להיות כהן גדול ? וכי להשפילו מעל המזבח?!

בזמן שאהרן בוכה בקול על בניו ניגש אליו משה ומנחמו וכתוב וידם אהרן מבאר הרמב"ן ששתק מבכיה בקול גדול שהייתה עד אז כאומר לעצמו שיש מהלכים שאפשר להבין אך ורק בשתיקה - בנסיון הקשבה פנימי למציאות. לאו דווקא בפעולה אקטיבית לעורר כח מלמעלה אלא באמונה שלימה בטובו של חי העולמים שלא חפץ ברעת ברואיו.

*השתיקה היא באמת מידה יפה המורה על דעה רחבה ומיושבת. המכרת את טוב העולמים גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה. וידם אהרן. אגרא דבי טמיא - שתיקותא* (-השכר של ההגעה לבית האבל הוא על השתיקה הקיימת שם)

            (הרב קוק עין איה)

אז איך בפועל נקדש ה' במשכן? איך מבינים מתי יש השראת שכינה? מה פשר הברכה שבירכו משה ואהרן?

לכאורה זה עומק דבריו של הרמב"ן. בהתחלה אהרן מברך סתם ברכה. הוא לא מודע למשמעותה ולצביונה של ברכת הכהנים שהוא מנחיל. אהרן מבין שזה בכלל לא ענין שלו מול ה' באופן פרטי זה לא חטא בעלמא. תפקידו להראות לעולם שאין סתם הפקרות. אפשר כל דבר להעלות לשאת למעלה ולתקן. גם בניו נשאים אל השמים ואת המשכם בעולם הוא מקבל בדמות פנחס נכדו. כל ילד ישראלי יבורך על ידי אביו שיישמר ויואר ויהיה לו חן והוא ינשא.
הכל יעלה לשורש שלו. למקור הטוב. למקום שבו צריך רגע לשתוק כדי להבין.

המהרח"ו (שער הפסוקים יחזקאל) כותב שאהרן הוא גלגול של הבל מהדמיון בפסוקים בין "אם תיטיב שאת" ל- "וישא אהרן את ידו". אהרן מגלה שהבל לא היה לשווא. מה שה' אומר לקין שיכול לתקן את מעשיו אם יטיב - שאת. נעוץ באהרן שיוולד וישא את העולם למעלה ויתקן אותו.

השור שנגלה לאהרן רצה שיתקנו אותו.
כשאהרן רואה את בניו שבהם נקדש ה' אני מעריך שאמר להם שוב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום - השלום הזה התגלה גם בעולם הזה בשלום של פנחס שירש את נשמותיהם.

אחרי כל כך הרבה סבל בעולם. ודומיה רבה של עם ישראל לאורך ההסטוריה להבין את רבונו של עולם ואת מהלכיו. נברך את עם ישראל שיתברך וישמר ויואר וישא ה' פניו אלינו באהבה ובגילוי פנים שמח ומיטיב לקראת גאולה שלימה מליאה בחיבור דיבור וקדושה ברחמים.

ואהבת לרעך כמוך / קדושים תשפ

*הרבה צריך האדם לעמול עד שיצוייר לו כראוי שיש במציאות עולם זולת מציאותו הפרטית של עצמו וכשידע זה כראוי רק אז יוכל להשיג את בוראו.*

הרב קוק בתכתובת הפנקס הזו (פנקסי הראיה א, רמח) מציג את הקושי הגדול שביציאה מהראיה האישית -  הסובייקטיבית. בסוף אני...אני...לכן נראה שהדרישה היא עצם ההכרה שיש עולם שלם של תחושות הרגשות זוויות מבט ורצונות מלבד אלו שלי..."עד שיצוייר לו כראוי - שיש..."

 *אם כן מה ש"ואהבת לרעך כמוך" היא כוללת כל התורה כולה היינו גם כן יסוד האמת ודעת ה' יתברך*

כלומר בתוך לימוד התורה ודעת ה' יתברך בשאיפה לשלמות מונחת ההכרה שאני חייב את כל מכלול הזויות שחוץ לי.

להגיע לזה נראה שצריך להשתמש בהכרה אחת קודמת שמציג הרבי מקוצק האומר:
*אם אני אני כי אתה אתה אז אני לא אני ואתה לא אתה...*

אהבת הבריות צריכה לבא דווקא מתוך השונות...דווקא מתוך המבט השונה. כשעולמו של כל אחד ברור לו בתוכו הוא לא מרגיש מאוים וממילא יכול לאהוב ולהכיר בזווית השונה של חברו

שנזכה לואהבת לרעך כמוך כל חיינו
   💎🇮🇱שבת שלום

יום שישי, 16 באפריל 2021

מבנה הנפש לאור נגע הצרעת / תזריע תש"פ

*מבנה הנפש לאור נגע הצרעת*

*אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים* 
המצורע נקרא בראש הפס' בשם מכובד – אדם. אדם נקרא על שם הדמיון. הדמיון באדם יכול להיות גבוה, ובכך הוא מדמה לעליון, אך יכול להיות נמוך כמו אדמה.

 איש לעומת אדם הוא מי שנשלט ע"י השכל. אדם מורכב משני חלקים בסיסיים – בשר ועצמות. בבריאת האדם. אדם אמר על אשתו שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. עצם מכוון אל האיש ובשר מכוון אל האישה. בנפש האדם העצם יוצר את המבניות והבשר את החיות – רגש. 
הקלקול המוסרי שהדמיון יכול להביא אליו זה בתחום הרגשות - בעור של הבשר. העור זה המפגש בין הפנים לבין החוץ. אם יש נגע בעור זה חוסר תיקון בקשר בין האדם ובין החוץ לכן אחד ממקורות הצרעת הוא קלקול לשון הרע שהוא הקשר החברתי בין בני אדם.

 אם האדם מתקן את הקלקול שבו מה טוב. אך אם לא אדם שעובר עבירה ושונה בה היא נעשית לו כהיתר....ואז... *נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן* הצרעת הפכה להיות העיקר והאדם טפל לה. נוצר מצב שהחולה הופך להיות מקרה ומתחיל פגם בעצם האישיות. 

תיתכן המשך להתדרדרות.. . *וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא* כעת כבר בטל מהחוטא שם אדם, הוא הפך לבשר בלבד. והמראות שהוא רואה מתחילות להיות אדומות – מידת הדין מתחילה לפעול.

 אם תמשיך ההתדרדרות... *אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה* הבשר שבדרך כלל מופיע עליו הנגע הוא איבר ההולדה שהוא כולו בשר ולכן גם ישנו האיסור המפורסם לא למול נגע צרעת. אם כן מדובר באדם שאיבד את ההבנה שיש נשמה מאחורי הבשר וכל התודעה שלו בהתמכרות גופנית.

לעומת כל זאת יש אדם שכלי הנקרא בשם 'איש'. *וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן* הוא מי שהשכל שולט בו, וחטא חטא מוסרי. כעת הנגע הוא לא בעור או בבשר אלא בראש או בזקן. הראש הוא מקום החכמה והזקן הוא ביטוי לחכמה. כנראה שיש כאן קלקול אינטלקטואלי. 

*וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא* 

הנגעים שבראש נקראים נתק. כלומר החטא האינטלקטואלי הוא הנתק. לשכל יש נטיה לחיות במנותק מכוחות החיים. בשכל האנושי יש שני חלקים: חלק של איש - מופשט וחלק של אישה הפונה אל המעשה. בשלב הראשון יש חיבור בין חלקים אלה, ורק הערכים מפורדים. כל עוד השכל הגברי והנקבי קשורים *וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת* אין טומאה, אבל זה בא לעורר את האדם שיבוא לכהן ויזהר. כלומר הוא נמצא בחיבור טוב בין השכל והרגש, אך כנראה שהוא על גבול הקלקול. אבל... מה קורה אם אדם לא שמר על הגבול ואיבד בדרך את השכל הנשי? *וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא: ְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא: וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ* 
כאן מתחילה הנפילה, חלק השכל של האישה אבד כתוצאה מחטא. בקרחת זה בעיה בתת מודע, ובגבחת זה במודע. הפתרון הראשוני הוא ההסגר בו הוא חייב להודיע שהוא טמא. כך הוא לא ידבר עם אנשים אחרים, וכך יהיה חייב לדבר עם עצמו ולברר לעצמו במה חטא.

יום שישי, 2 באפריל 2021

אינטימיות בריאה / שבועות תש"פ

*אינטימיות בריאה*

  במגילה מזמין בעז את רות לשבת לאכול איתו ועם הקוצרים. הוא מזמין אותה לשבת לידו אך רות יושבת דווקא בצד הקוצרים -

ויאמר לה בעז לעת האכל *גשי הלם* ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב *מצד הקוצרים* ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר.

 המלבי"ם עומד על ההבדל:

"בועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז. אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים.. "

האלשיך מוסיף ומסביר את ההבדל בחשיבה שלהם:

 ויאמר (בעז) בלבו אם תשב זאת בצד שהקוצרים בו אולי יהרהר ויחטא הקרוב אליה כי לא היו בדוקים אליו, על כן אמר לה גשי הלום שהוא קרוב אל עצמו בצדו.. 

אך היא אמרה בלבה הלא אם כה אעשה כי אשב בצדו, הלא אהיה נוכח פני הקוצרים והמה יביטו יראו בי וחטאו לא-להים על ידי, וטוב לי אשבה מצד הקוצרים נוכח פני בועז כי הוא לא יחטא להביט בי אשר לא כדת..

יש שני סוגי אינטימיות בסיסיות בקשר - אחד פיזי שנמדד כאן בישיבה הקרובה אחד ליד השני. זה בדר"כ סוג האינטימיות המודגש יותר אצל הגבר ולכן בועז רואה בו עיקר.

ויש סוג אינטימיות נוסף מעליו, קצת יותר רוחני והוא המבט בעיניים. ראיית היופי ושימת הלב לנוכחותו של האדם (׳רואים אותי׳) - זה בדר"כ האינטימיות המודגשת יותר אצל האישה וכאן רות מדגישה אותה.

לכאורה הסתכלויות סותרות ושונות שעלולות להביא את הזוג המלכותי לעתיד דווקא לראיה לא טובה על השני כביכול כאילו השני איננו צנוע.

ממשיך האלשיך להסביר שבעז מניח שרות פועלת מתוך צניעות וכעת כדי שהיא לא תצטרך לטבול כמו כולם וזה יגרום לנגיעה וחוסר נעימות הוא צובט לה בעצמו מהקלי. ואפשר לראות עוד בהמשך פרשנותו את המשחק ביניהם לסייע אחד לשני.

בעז ורות מייצרים את הבסיס לאינטימיות - ראיית בן הזוג וטובתו תוך שהם משאירים את נוכחותם ודעתם האישית בעוצמה מליאה. *הם הכי עצמם אחד ליד השניה...* גם בתוך מרחב ציבורי (עם הרבה צניעות) ואז נבנה קשר הדוק, צנוע ועם פוטנציאל של הגדלת אהבה כל הזמן.

בספרו אם המלך. קושר הבא"ח את רצונה של רות להתחבר למידתו של בעז דרך עיניו. ואת רצונו של בעז להתחבר למידותיה של רות דרך האוזן שהיא מידת המלכות (האוזן בצד האדם)

שלום אסתר / פורים תשע"ח

המן אומר לאחשוורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". מטרת העם הזה כשהוא מפוזר בגלות היא לאחד. הוא מנסה כל הזמן לכנס. נשיאת ההפכים הזו של פיזור וכינוס מפחידה את המן ואחשוורוש שרוצים שכוחות החיים בעולם יהיו מפוזרים.
כח חיים מפוזר הכוונה שאני מממש יכולת של נתינה ללא אדם אחר חיצוני שיקבל אותה. כך למשל המן ואחשוורוש מוכנים להשמיד עם שלם ללא שום צורך. לעומת זאת, כח חיים מכונס זה היכולת להעניק את מרחב החיים שלך לאדם אחר. וזה המהלך של עם ישראל בגלות וממילא המהלך של אסתר ומרדכי
מרדכי שולח את אסתר לבית המן אבל הוא חייב לפקח ולסייע לה לשמור על יכולת כינוס הכוחות. לזה קוראים "לדעת את שלום אסתר" - מסביר השפת אמת: שלום - מידת היסוד. אסתר - מידת המלכות. היסוד הוא כח הנתינה. והמלכות זה הפיזור והכינוס המכוונים. (תפקיד המלכות למשל לגבות מהעם מיסים על מנת להחזיר להם)
כך גם אנחנו מוצאים בעוד כמה מקומות בתנך
1. יוסף אומר לפרעה "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה". חז"ל אומרים שיוסף הכין את הקרקע וגרם למצרים לקיים מצוות ברית מילה שמזוהה עם מידת היסוד. באותו מעמד לימד יוסף את פרעה לכנס את מצבורי האוכל על מנת לפזרם אח"כ בצורה נכונה.
2. אומר יעקב ליוסף "לך נא ראה את שלום אחיך. על פניו מבקש יעקב בדיקה שגרתית. אולם מתחת לפני השטח שולח יעקב את יוסף לבדוק את רמת האחדות - הכינוס של בניו. משם מתפתחת המכירה שמפזרת את ישראל ומצריכה מאתנו לתקן ולכנס עד היום.
3. הקבה נותן לפנחס את בריתו שהיא - השלום. אם כן השלום הוא כשכוחות הנפש מאוחדים ויוצרים איזון של כינוס ופירוד.
ממילא מיד כשאסתר אומרת שהיא לא מסוגלת לכנס את עצמה ולהתמודד מול הגזירה אומר לה מרדכי "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים". היא מבינה את הרמז ואומרת "לך כנוס את כל היהודים". הכינוס חייב להיות חזק. צריך לאמץ את כל הכוחות הקיימים באשר יהיו.
אחשוורוש מתבלבל, הוא חוזר ואומר לה שייתן רק עד חצי המלכות - אצל אחשוורוש יש או כינוס או פירוד. ההשתלבות לא מתחברת לו. לכן הוא לא מסוגל לתת את בית המקדש - המקום בו הפיזור והכינוס חוזרים על עצמם כל הזמן (לשם דוגמא הקרבנות מנותחים לנתחים ובמהלך ההקרבה שמים אותם בצורה מחוברת ראשו על כרעיו ועל קרבו....)
רבי נחמן מברסלב (תורה רג) מלמד שע"י סיפור הדברים שהיה שומע מרדכי מבית הנשים. הוא היה יודע מה שלום אסתר - מה מצבה של השכינה. הפה של האדם הוא המכנס והמפזר המרכזי. מכנס אוכל ומפזר דיבור. עד כדי שהמקובלים מציינים שבפה נמצאת מידת המלכות (תיקוני זוהר - פתח אליהו). מרדכי מפקח ושומר על הכינוס והפיזור במידתם הנכונה ויודע שזה סוד כחו של עם ישראל.
בפורים היינו ונותרנו עבדיו של אחשוורוש. ממילא עבודת הפיזור והכינוס שלנו איננה שלמה. היא מתנהלת תחת ידם של הגויים לכן בפורים אנו שותים - על מנת לגול את חרפתנו ולאפשר שיח פתוח (להמחשה ראו את שיחתו של הנסיך הקטן עם השיכור). אולם בימינו שזכינו לתקומת מדינת ישראל פעולת הפיזור והכינוס נעשים מתוך גדולה ועצמאות. כאשר תפקידינו לסמל לגוים כמה אנו רוצים בכינוס כוחות העולם בבית המקדש על מנת לייצר עולם טוב יותר שהכוחות שבו מיטיבים לזולת ולא אחרת.