בס"ד
יום האישה הבין - עולמי
בתאריך כח אדר א' חגגו אנשים את יום האישה הבינלאומי. ביום זה התעלו על עצמם הגברים ופרגנו לנשיהם בקניות, תשומת לב, הכרת תודה וכו'.
אך כדי לאזן את המציאות גם שלחו בדיחות המבליטות את הסטיגמות הנשיות בנהיגה, שתלטנות ביתית כו'.
האם אכן קיים דבר כזה יום האישה הבינלאומי? כיצד עם ישראל יכול להתוות קווים אמתיים למהות הקשר בין הגבר לאישה שבאמת יביאו את האושר הן לגברים והן לנשים?
כמו כל בירור יסודי נתחיל מהתחלה. חטא עץ הדעת המפורסם ... חטא בו האישה - מעולם לא חטאה!. האיסור על אכילה מעץ הדעת חל דווקא על אדם ולא על חוה. חוה מעולם לא חטאה בעצם האכילה...
המדרש מוסר לנו שבליל הכלולות של אדם וחוה כאשר חוו חיבור לראשונה - אדם ישן ולא התייחס לחוה ובזמן זה היה מקום לנחש לדבר אל חוה ולשטות בה. (כמובן שכאשר מדובר במעשה בראשית הכוונה לכוחות הנפש הגבריים והנשיים השייכים לאדם מצד שכלו...וכחותיו הבהמיים - הישרדותיים השייכים לנחש)
חוה נותנת מהעץ לאדם שאוכל ומתחיל להילחץ. במקום להיות עמוד משענת לבית, הוא עונה לה' שהאישה אשמה בכך שכן היא נתנה לו לאכול מהעץ....
אילו היה מדבר איתה לפני כן... מברר איתה מה היא נותנת לו ומדוע...הכל היה אחרת. הוא היה תופס שהיא כה מבולבלת, מגלה מיד את התערבות הנחש ולוקח על עצמו אחריות ואף מסיר את הבעיה.
חטאו הגדול של האדם עליו נענש היה על כך שכפר בטובה. אך האם אנו יודעים מה עבר על חוה באותו זמן? היא בתמימותה רוצה להביא לו מעץ שטעמו נפלא ומעורר את השכל אך במקום להודות לה, הוא זורק עליה אחריות. יתר על כן הוא נענש להיות מגורש מגן עדן. והיא? אחריו! אך לא בגלל שחטאה. רק בגלל שהיא והוא צריכים להיות יחד...
אם נבין לעומק, האדם שייך לעולם הזה מטבעו. בעולם הזה צריך לעבוד, כדי שהעבודה תהיה משמעותית ובונה הקב"ה מערים על האדם קשיים – האדמה מצמיחה קוץ ודרדר...
הגבר צריך להתגבר על הטבע ובכך ללמוד לקחת אחריות על חייו, פרנסת משפחתו, וגם על אשתו שבאה רק בגללו לעולם הזה. כל כולו צריך להיות בנתינה כל הזמן. ככל שיעסוק בעצמו - יסתבך. ככל שיתן לאחרים - יתעלה וממילא יתקן גם את עצמו. בנוסף, עליו לתקן את מה שהאשים את אשתו – עליו לפרגן לה כל הזמן. להכיר לה טובה על כל דבר שהיא עושה בשבילו.
ברגע שייקח את המציאות כמובן מאליו, או שיפסיק את הנתינה – יעורר את חטאו הראשון שכפר בטובה, ושלא נתן.
(לפי מה שאנו אומרים הנתינה כאן היא בעיקר של תשומת לב שזה מה שהחסיר אדם הראשון אולם על גבה יש גם נתינה חומרית שמרגילה את האדם לתת בצורה רגשית. כשהנתינה תהיה חומרית בלבד ותשכח את הרגשית היא לא תבצע את פעולתה).
האישה מצידה כמי ששייכת באופן טבעי לעולם הבא ולא לעולם הזה, מתוסכלת מאוד מקשיי העולם הזה. העמל היתר לא שייך לה באופן טבעי, וכן לא קשיי הפרנסה. אלא שהקב"ה נתן לה כח גדול מכולם כדי להתמודד – הוא מאפשר לה להביא חיים לעולם. היא מסוגלת לפתח בתוכה חיים ובכך היא תדמה לבוראה. זה מלווה בסבל רב כי מעצם שייכותה לעולם הבא היא לא קשורה לנתינה אלא דווקא לקבלה. אבל בכך היא מקדמת את הבאת העולם הבא לעולם הזה.
היא מולידה נשמות חדשות שקרובות יותר לעולם הבא ולכן גאולת ישראל תלויה תמיד בנשים צדקניות וכן בכך שכל הנשמות של עם ישראל יוולדו.
הכח של הבאת עולם הבא נתון בידיה של האישה ככל שתרצה לקדם את מטרתה לשוב לעולם הבא תצטרך דווקא להביא ילדים.
הסיפור לא נגמר כאן. הגבר עלול להרגיש שכל הזמן הוא צריך להתעסק באשתו, והאישה תרצה שכל הזמן הגבר יהיה עסוק בה. הקב"ה בדרכו החינוכית המדהימה מחנך אותם שרק בשיתוף פעולה מלא שיבוא תוך שיח אמיתי (מה שהם שכחו לעשות כשחוה נתנה לאדם מעץ הדעת) וכנה – הם יצליחו להבין מה השני רוצה ולתת לו. ככל שיהיו שקועים בעצמם וברצונותיהם השפה שלהם תתרחק. לעומת זאת ככל שינסו להקשיב לשני – השפה תשתכלל עד שהיו לבשר אחד ממש.
כשכל אחד מביא את הצד המיוחד שלו בשיח, ואת הנתינה שלו במהלך היום – יום, בצורה רגשית ובצורה חומרית. הוא מצליח להעלות את הזוגיות למקום שבו טוב לכולם. הגבר מפרגן לאישה ומכיר לה טובה תוך שהוא משתדל ככל יכלתו לתת לה ולקחת אחריות על המשפחה וכך היא מרגישה בעולם הבא.
האישה משתדלת להעצים את נקודות החוזק והאחריות של הגבר ובכך "מוחלת לו" – ממילא הוא לא פועל מתוך רגשות אשם אלא מתוך תחושת שליחות וכך מוגבר אצלו הרצון להיטיב.
דבר זה לא יכול לבא ביום אחד, זה מחייב עבודה יומיומית שיש בה הצלחות וכשלונות. אולי נקרא לילד בשמו: "יום האישה הבינעולמי".
