קריאה בתורה על ידי קטן
מקור הדין
במגילה (כג.): "תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור". ופסק הרמב"ם (תפילה יב, יז) ברייתא זו להלכה בתוספת דיוק: "קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין עולה ממנין הקוראים". ומקורו טהור בירושלמי (ברכות ז, ב): "אמר רבי יודן כיני מתניתא קטן לספר תורה עושין אותו סניף מאימתי עושין אותו סניף רבי אבינא אמר איתפלגון רב חונא ורב יהודה תרויהון בשם שמואל חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה וחרנה אמר שיהא יודע למי הוא מברך". ונראה דנקט הרמב"ם כשני החכמים ולכן דרש שידע לקרוא וידע למי מברכים. והביאו הגה"מ שם (אות ע) וסיים שכך פסקו גם רבותיו בשם רבינו בשמחה ושהוא הדין למנין שלושה.
אי אמרינן בקריאת התורה צורך "להוציא את הרבים ידי חובה"
עוד מובא במשנה במגילה (כד.): "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה". וביאר המאירי (בית הבחירה שם): "קטן קורא בתורה שאין הכוונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה גמורה כשאר מצות שנאמר בה כל שאינו מחויב וכו' ואף על פי שהוא מברך הרי מ"מ יש לו שייכות בתלמוד תורה עד שאחרים מצווין ללמדו". ובהמשך שם בגמרא מובא להדיא שקטן הקורא הרי זה כבוד אביו וכבוד רבו. והמאירי אף מסביר זאת לפני כן (שם כג.) שכן תקנת קריאת התורה התחילה במשה רבנו, אך כל תקנתו הייתה שיקרא אדם אחד בתורה. לאחר מכן עזרא הסופר תיקן שיהיו בשבת שבעה עולים. אם כן מספיק שגדול קרא עליה אחת ואת השאר אפשר להשלים על ידי קטן: "יש מי שאומר שמ"מ צריך בכל קריאה קורא אחד גדול והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן אבל לא שתעשה כל הקריאה ע"י אשה וקטן ויש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראין אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשו שכלן מברכין אין אשה קוראה כלל וכן הדין נותן שהרי היאך תברך והיא פטורה ומ"מ קטן מברך הואיל ויש לו שייכות בתלמוד תורה ושאחרים מצווין ללמדו". וכן ביאר הרא"ש (ברכות ז, כ) בשם ר"ת: "ודווקא להצטרף אבל לאפוקי אחרים ידי חובתן לא דהא אמרינן בשילהי ראש השנה דכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למנין שבעה משום דס"ת לשמיעה קאי וברכה אינה לבטלה דלא מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו עד הנה דברי ר"ת ז"ל". וכך גם ביאר הריב"ש (שו"ת הריב"ש סימן שכו) שזו מהות התקנה שגם הקטנים שיודעים את הקריאה יקראו, ובלבד שלפחות קורא אחד יהיה גדול וכך לא יהיו כולם קטנים: "דכאן נמי אינו מצטרף לעשרה שצריך לקריאת התורה, אלא צריך שיהו בבית הכנסת עשרה כלם גדולים, אלא מפני שאין הכל בקיאין בקריאת התורה, לא הטריחו הצבור להביא שבעה גדולים היודעים לקרות בתורה. וכשהתקינו שיהיו שבעה קורין בתורה, היתה התקנה שהקטן היודע לקרות יעלה למנין ז', כדי שלא להטריח הצבור להיות כל הז' גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפי' אשה התירו מטעם זה, אם לא מפני כבוד הצבור; ומכל מקום, בכלן קטנים לא התירו".
המשמעות מכך שהקריאה נועדה "להשמיע להם" לענין קורא קטן
ויש שני דרכים להבין את דבריהם. הרב עובדיה יוסף (יחו"ד ה, כה) ביאר שזה כמו דין דרבנן וחכמים אפשרו לקטן לקרא באופן זה. והרב דוד הכהן סקלי (קרית חנה דוד ב, מג) ביאר: "קריאת התורה בספר התורה בציבור אינה אלא מצד התקנה ואין בה חיוב מצוה אפילו לא מדרבנן" ובהסברו של הקרית חנה דוד מחוור טפי מדוע יש שתי רמות של תקנה. תקנת משה רבנו שמהווה דין גמור ולכן חייב לפחות עולה אחד גדול, ותקנת עזרא שלא נחשבת כמצווה רגילה מדאורייתא או דרבנן אלא להשמיע העם, וכלשון הפיוט: "קדושת שבת כתקנת עזרא (ש) יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר יפטיר ההפטרה ויתפללו מוסף כהלכתו כי בו שבת מכל מלאכתו".
דעת השולחן ערוך
מרן בשו"ע (או"ח רפב, ג) פסק: "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור". ובהגה לרמ"א: "ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים". ודייק המג"א (ס"ק ו): "אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא ב' שערות". אולם נראה להדיא שלא זו כוונת השולחן ערוך שכן בהלכות ספר תורה (או"ח קלה, יג) הוא מביא את הסוגיה: "אם קטן קורא בתורה בצבור, בסי' רפ"ב". אם כן כוונתו בסימן רפ"ב להתיר קריאה מוחלטת של קטן.
כבוד הציבור
יש לדייק מדברי חכמים שאמרו שאישה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור, שאדרבא בקטן כבוד הציבור שיקרא. וכן דייק בספר קרית חנה דוד: "הקטן עולה וקורא וכבודו כבוד ציבור הוא. כולו אומר כבוד וקורא הוא בתורה בפה מלא". וענה על קושיית האחרונים שלכאורה יש פחות כבוד תורה כאשר מוציאים ספר תורה רק לילדים ונשים, וענה שלא על מצב כזה מדובר, אלא שמוציאים את ספר התורה לצורך הגדולים שעולים לתורה (או לפחות לאחד מהם) והילד קורא בשבילו "וכולי עלמא ידעי שזה הקטן הקורא לא מחמת התרשלות הש"ץ הוא שאינו קורא ולא מחמת שהקריאה בתורה קלה בעיניו להוציאה מפיו יקרא ח"ו אלא עושים כן כדי שיתלמדו התלמידים הקטנים ויתחנכו בקריאה ואין כאן זלזול ח"ו ואדרבא מתענגים על רוב שלום בקריאת הקטן ובבקיאותו ובנעימות קריאתו" ואחר הדברים מצאתי בתשובות הגאונים (מוסאפיה (ליק) סימן צד, ומקבילה בשערי תשובה סימן ס): "ששאלתם על כהן קטן מהו לקרות בתורה ראשון. תנן קטן קורא בתורה ומתרגם וכשקורא עולה למנין שבעה. וכשר הוא שיקרא שמיני ויפטיר בנביא. ואין בהפטרת קטן פגם לצבור אלא דרך ארץ וישר לעמוד אדם גדול וחשוב בין לקרות ראשון בין להפטיר. ומעמידין קטן לקרות ראשון ולהפטיר מפני כבוד אביו. ואם על פגם הכהן חששתם שעומד שמיני לקרות בתורה ולהפטיר בנביא אין זה פגם כל עיקר ומעשים בכל יום כהנים מפטירים".
חינוך ותקנת עזרא
והנה בסוף תשבתו מזכיר רבי דוד הכהן סקאלי שמות של גבירים עשירים שהשקיעו את כספם בללמד ילדים את הקריאה בתורה ולהעלותם לתורה. הרב מזכיר שזה בעקבות שאלמלא השקעה זו הייתה תורה משתכחת ממקומם. ונראה שרמז בכך לעיקר תקנתו של עזרא הסופר. מטרתו של עזרא הסופר הייתה לקחת את האנשים שהעלה איתו מבבל שהיו עמי הארצות גמורים, שיש להם בעיות יחוס קשות ואינם יודעים את התורה כמעט. ייתכן שזו בדיוק הייתה תקנה עזרה שרצה שילדים יקראו ואף עיגן את זה בתקנתו. ילדים אלה שקראו בתורה בתקופת עזרא צמחו בהמשך להיות מדורות התנאים של ימי בית שני.
מנהג גדול היה לתת לילדים לקרא
והנה בשו"ת מקוה המים (ח"ג סי' כו) מעיד הרב משה מלכא זצ"ל שהוא היה קורא מגיל שמונה את כל הפרשה, ושבכל מחוז תפלאלת שהיו מלאים בחכמים מקובלים נהגו לתת לילדים מגיל שבע לקרא את כל הפרשה. כלומר גם לאלו שנהגו על פי הסוד היה מנהג ברור להעלות קטנים לקריאת התורה. וכשנשאל הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, תתנו) על קריאת קטן ענה שזה המנהג במרוקו ובאלג'יר שהיו מעלים קטנים מגיל עשר לקרא הפרשה וסיכם שמכיוון שילד חייב בלימוד תורה נחשב שיכול להוציא בזה את הרבים יד חובתן בקריאה (ולכאורה יש להבינו כהרב קרית חנה דוד שזה סניף של מצוות תלמוד תורה ולכן יכול להוציא כביכול ידי חובה) וסיכם: "זהן הנראה לע"ד סמוכות ברורות ופשוטות להלכה ולמעשה למנהג המקומות שראה כבודו ואף שראיתי חולקים בזה כולם דחוקים ורחוקים ולא סבירא לן כלל".
