יום שישי, 7 ביוני 2019

כי המר שדי לי מאוד / שבועות תשע"ח

כשנעמי מגיעה חזרה לארץ היא פוגשת בנשים - "ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרה כי המר ש-די לי מאד"...

הרב קוק בספרו מוסר אביך (ב) מסביר דווקא את השימוש הנכון במרירות ומפנה אותה לכיוון חיובי:

*תנאי גדול התנה החסיד ב"חובות הלבבות" עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם.*

כדי לרפא ולחזק את האדם צריך קצת מרירות... הכוונה התאמצות שהיא לפעמים כואבת וקשה

*וזהו דבר מוכרח מאד, וכל זמן שיאמר לעצמו שלום שלום, ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול..*

אי אפשר בלי התאמצות בכלל...אדם שמחפש רק את הדרך הקלה סביר להניח שיכשל. שלא לדבר על חוסר התקדמות..

*ומ"מ אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם אין זה דבר מוכרח שיהי' דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם. ועכ"פ שאין מרירותם גדולה.*

כשאדם רוכש את היסוד וההבנה שהוא צריך התאמצות. הוא צריך גם להבין שהמאמץ לא חייב להביא סבל. אדרבא המאמץ בונה בנפש יסוד אחד אבל החכמה להתקדם כבר בטכניקות נעימות יותר

*וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל. אמנם כלל הוא, ששינוי הרגל הוא דבר כבד ואינו נח לאדם, וזהו גם במעשים חמריים.. ועל אחת כמה וכמה תנועות מחשבות הנפש.*

הדבר הכי קשה זה שינוי הרגל...כך שבעצם כל החלטה לשנות היא כבר מאמץ.
כשמתרגלים לעבוד גם מול הקושי בחיים...כשמפנימים שכל התנעה והתחלה צריכה לבא עם הרבה כוחות זו הדרך לקבל תורה וזו הדרך לקבל מלכות

שימו לב איך שלמה המלך מסתתר בפסוק

ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן *ל* י *מ* רא *כ* י *ה* מר *ש* די *ל* י *מ* אד

ראשי תיבות מלך שלמה

בתורת הסוד כשהה"א נעלמת מהסוף ומופיעה בהתחלה היא רומזת לעליית המלכות לאחר נפילתה (בדיוק סיפורו של שלמה המלך שחזר למלכותו אחר שהודח ממנה). המלכות היא גם התורה שמהווה את החוקה המדינית לאומית של עם ישראל

שנזכה במאמץ גדול והצלחה עצומה שתשרה שכינה במעשה ידינו, בלימוד תורתנו ובכינון מלכות בית דוד במהרה בימינו

חג שמח ושבת שלום

יום חמישי, 6 ביוני 2019

הרמוניה של שבועות / שבועות תשע"ט

הגמרא אומרת ש26 הפעמים שכתוב הודו במזמור הודו לה' כי טוב זה כנגד 26 דורות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולא נתן להם תורה, וזן אותם בחסדו!!!

במתן תורה אנו מתקנים משהו שהיה "חסד בעייתי". החסד מוחק את אישיות הנזקק. קשה לעמוד מול המציאות כשאתה מבין שבעצם... לא יכלת לבד...

רות מלמדת אותנו תיקון לחסד הזה -
המדרש לומד מדברי רות "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית שכן רות אומרת לנעמי "שם האיש אשר עשיתי עמו היום -בועז" . הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי"....

רות טשטשה לגמרי את התפיסה של משפיע ומקבל כי כאשר אתה עושה עמי חסד ואני יודע שזה בעצם גם בשבילך אז תיקנתי את החסד כי אני כבר לא נמחק מהנתינה אלא במציאות שנינו נתקנים בזה.

בהבנה כזו יכול הכתוב לומר על רות "ותאכל ותשבע ותותר" היא אוכלת כשברכה שרויה במעיה (שביעה ושבועות ? משחק מילים?) היא לא מרגישה נחותה מהצורך לאכול אלא אדרבא שותפות מליאה לקב"ה בכל המהלך הקרב.

על בעז נאמר ויאכל וישת ויטב לבו. חז"ל הציעו כמה אופציות:
1. שלמד תורה - כלומר אין אצלו הפרדה בהפנמת הערכים.
2. שבירך ברכת המזון.
3. שאכל ממתקים המרגילים את האדם לתורה.

כמה הרמוניה!!! הכל אצל בעז מאוחד. טבעי לו שהוא אוכל ולומד תורה וזה הכל אותו עולם...

בעז יודע להגיד תודה, לפרגן, להתפעל וכל זאת בעוד הוא המנהיג.
הוא ורות מגלים מהי מלכות אמיתית. נתינת מקום לכל דבר תוך התרשמות והתפעלות, לצד נתינת כמה שיותר עצמאות.

הזוהר מדגיש את ברכת המזון של בעז...לפי חלק מהשיטות בהלכה צריך לשתות על מנת לברך ברכת המזון. רות נקראת על שם הרויה שעתיד להיות לקב"ה מהשירים של נכדה..דוד...רויה רות וברכת המזון...(שוב משחק מילים משמעותי?)

שבועות זה חג שיש בו שאיפה להרמוניה. יש בו רק יום טוב אחד...תחילת היופי של הקיץ והקציר...גם קרבן שתי הלחם אמור ליצור אחדות זוגית...והמגילה כל כולה נועדה ללמד את העולם שצריך חסד הדדי ללא רגשי נחיתות. אלא מתוך אהבה אמיתית לכל בריאה

ההרמוניה כל כך גדולה עד שעצם האכילה הופכת להיות לימוד תודה (הרב קוק שמונה קבצים קובץ א. פסקה תרא)

מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול, להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור וחדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה זו, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה. ויאכל בועז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן לבאי בסוד ד' דידעי מאי דמחוי להו במחוג.

יום האישה הבינעולמי

בס"ד

יום האישה הבין - עולמי

בתאריך כח אדר א' חגגו אנשים את יום האישה הבינלאומי. ביום זה התעלו על עצמם הגברים ופרגנו לנשיהם בקניות, תשומת לב, הכרת תודה וכו'.
אך כדי לאזן את המציאות גם שלחו בדיחות המבליטות את הסטיגמות הנשיות בנהיגה, שתלטנות ביתית כו'.

האם אכן קיים דבר כזה יום האישה הבינלאומי? כיצד עם ישראל יכול להתוות קווים אמתיים למהות הקשר בין הגבר לאישה שבאמת יביאו את האושר הן לגברים והן לנשים?

כמו כל בירור יסודי נתחיל מהתחלה. חטא עץ הדעת המפורסם ... חטא בו האישה - מעולם לא חטאה!. האיסור על אכילה מעץ הדעת חל דווקא על אדם ולא על חוה. חוה מעולם לא חטאה בעצם האכילה...

המדרש מוסר לנו שבליל הכלולות של אדם וחוה כאשר חוו חיבור לראשונה - אדם ישן ולא התייחס לחוה ובזמן זה היה מקום לנחש לדבר אל חוה ולשטות בה. (כמובן שכאשר מדובר במעשה בראשית הכוונה לכוחות הנפש הגבריים והנשיים השייכים לאדם מצד שכלו...וכחותיו הבהמיים - הישרדותיים השייכים לנחש)

חוה נותנת מהעץ לאדם שאוכל ומתחיל להילחץ. במקום להיות עמוד משענת לבית, הוא עונה לה' שהאישה אשמה בכך שכן היא נתנה לו לאכול מהעץ....

אילו היה מדבר איתה לפני כן... מברר איתה מה היא נותנת לו ומדוע...הכל היה אחרת. הוא היה תופס שהיא כה מבולבלת, מגלה מיד את התערבות הנחש ולוקח על עצמו אחריות ואף מסיר את הבעיה.

חטאו הגדול של האדם עליו נענש היה על כך שכפר בטובה. אך האם אנו יודעים מה עבר על חוה באותו זמן? היא בתמימותה רוצה להביא לו מעץ שטעמו נפלא ומעורר את השכל אך במקום להודות לה, הוא זורק עליה אחריות. יתר על כן הוא נענש להיות מגורש מגן עדן. והיא? אחריו! אך לא בגלל שחטאה. רק בגלל שהיא והוא צריכים להיות יחד...

אם נבין לעומק, האדם שייך לעולם הזה מטבעו. בעולם הזה צריך לעבוד, כדי שהעבודה תהיה משמעותית ובונה הקב"ה מערים על האדם קשיים – האדמה מצמיחה קוץ ודרדר...

הגבר צריך להתגבר על הטבע ובכך ללמוד לקחת אחריות על חייו, פרנסת משפחתו, וגם על אשתו שבאה רק בגללו לעולם הזה. כל כולו צריך להיות בנתינה כל הזמן. ככל שיעסוק בעצמו - יסתבך. ככל שיתן לאחרים - יתעלה וממילא יתקן גם את עצמו. בנוסף, עליו לתקן את מה שהאשים את אשתו – עליו לפרגן לה כל הזמן. להכיר לה טובה על כל דבר שהיא עושה בשבילו.

ברגע שייקח את המציאות כמובן מאליו, או שיפסיק את הנתינה – יעורר את חטאו הראשון שכפר בטובה, ושלא נתן.
(לפי מה שאנו אומרים הנתינה כאן היא בעיקר של תשומת לב שזה מה שהחסיר אדם הראשון אולם על גבה יש גם נתינה חומרית שמרגילה את האדם לתת בצורה רגשית. כשהנתינה תהיה חומרית בלבד ותשכח את הרגשית היא לא תבצע את פעולתה).

האישה מצידה כמי ששייכת באופן טבעי לעולם הבא ולא לעולם הזה, מתוסכלת מאוד מקשיי העולם הזה. העמל היתר לא שייך לה באופן טבעי, וכן לא קשיי הפרנסה. אלא שהקב"ה נתן לה כח גדול מכולם כדי להתמודד – הוא מאפשר לה להביא חיים לעולם. היא מסוגלת לפתח בתוכה חיים ובכך היא תדמה לבוראה. זה מלווה בסבל רב כי מעצם שייכותה לעולם הבא היא לא קשורה לנתינה אלא דווקא לקבלה. אבל בכך היא מקדמת את הבאת העולם הבא לעולם הזה.

היא מולידה נשמות חדשות שקרובות יותר לעולם הבא ולכן גאולת ישראל תלויה תמיד בנשים צדקניות וכן בכך שכל הנשמות של עם ישראל יוולדו.

הכח של הבאת עולם הבא נתון בידיה של האישה ככל שתרצה לקדם את מטרתה לשוב לעולם הבא תצטרך דווקא להביא ילדים.

הסיפור לא נגמר כאן. הגבר עלול להרגיש שכל הזמן הוא צריך להתעסק באשתו, והאישה תרצה שכל הזמן הגבר יהיה עסוק בה. הקב"ה בדרכו החינוכית המדהימה מחנך אותם שרק בשיתוף פעולה מלא שיבוא תוך שיח אמיתי (מה שהם שכחו לעשות כשחוה נתנה לאדם מעץ הדעת) וכנה – הם יצליחו להבין מה השני רוצה ולתת לו. ככל שיהיו שקועים בעצמם וברצונותיהם השפה שלהם תתרחק. לעומת זאת ככל שינסו להקשיב לשני – השפה תשתכלל עד שהיו לבשר אחד ממש.

כשכל אחד מביא את הצד המיוחד שלו בשיח, ואת הנתינה שלו במהלך היום – יום, בצורה רגשית ובצורה חומרית. הוא מצליח להעלות את הזוגיות למקום שבו טוב לכולם. הגבר מפרגן לאישה ומכיר לה טובה תוך שהוא משתדל ככל יכלתו לתת לה ולקחת אחריות על המשפחה וכך היא מרגישה בעולם הבא.

האישה משתדלת להעצים את נקודות החוזק והאחריות של הגבר ובכך "מוחלת לו" – ממילא הוא לא פועל מתוך רגשות אשם אלא מתוך תחושת שליחות וכך מוגבר אצלו הרצון להיטיב.

דבר זה לא יכול לבא ביום אחד, זה מחייב עבודה יומיומית שיש בה הצלחות וכשלונות. אולי נקרא לילד בשמו: "יום האישה הבינעולמי".