המקור לחיוב קריעה - התורה מצווה את הכהנים לא לפרוע בגדיהם. תוספות דייקו שזו רק אסמכתא של חז"ל ולא דין דאורייתא וכן הסכים הרמב"ן וביאר את דברי הגמרא שאבל שלא פרע חייב מיתה, כמו כל העובר על דברי חכמים. ומה שהוציאו קריעה מכלל אבלות הכוונה שדנים בהם כשאר דיני דרבנן על פי רוב ולא מקלים מיד כשאר דיני אבלות.
טעם הקריעה - בהלכות קטנות הביא שזה בכדי להסיח דעת האבל לממונו ובכל ישמור על רוגע. אולם הבית יהודה סבר שהמטרה היא שיעשה פעולה שתרבה את הבכי ותעורר אותו.
קרע מיושב - כשדוד המלך התאבל צוין שקם ואז קרע בגדיו. הגמרא מספרת על אמימר שקרע על נכדו וכשהגיע בנו, נזכר אמימר שקרע מיושב ולכן קם וקרע שוב מעומד. הטור בשם הרי"ף הבין שאמימר החמיר על עצמו, ואף הביא את דעת הראב"ד כמסכימה לכך. אולם הב"י ביאר שהראבד הסתפק בכך ככה"נ, וגם הריף לא הביא את הסיפור על אמיר כי הגמרא הסמיכה את הלימוד על הפסוק וזה לא נצרך. הרמב"ן והרא"ש כתבו שקורע מיושב לא יצא יד"ח וכן פסק השו"ע. הרמ"א הוסיף שצריך לחזור ולקרוע.
הזמן הנכון לקריעה - דעת שמואל בגמרא שהקרע צריך להיות בשעם חימום דהיינו שעת המיתה. ופסק השו"ע שלאחר אמירת צידוק הדין עם יציאת הנשמה, כשמגיע לדיין האמת - קורע. מהרמ"א והש"ך עולה שלכתחילה יכול לקרוע עד ש"יסתם פני המת בקבר" ובגשה"ח ביאר שזה מפני שאין הכל בקיאים בדינים אלו אז מחכים להוצאת המת, שם כבר מצויים חברא קדישא שיבארו לכלל את הדינים ועוד שזה נחשב שעת חימום שכן כל האבלים נתקבצו. וטף שעיקר הדין בשעת חימום, פסק בחזו"ע שיש מקום למנהג הספרדים שקורעים אחר הקבורה ולפני סעודת ההבראה ומי שלא קרע כלל יכול בדיעבד לקרוע בתוך השבעה. ובאביו ואמו קורע לעולם. אלא שיקרע ללא ברכה. ושב והדגיש שלכתחילה יש לקרוע ביציאת נשמה.
שליחות בקריעה - גשר החיים בשם בית יהודה שמצוות הקריעה אדם עושה לעצמו, ורק בקטן "מקרקעין לו". וציין בחזו"ע שהמנהג שחברא קדישא מתחילים והאבל ממשיך. אולם הברכיים סובר שמצווה דווקא באחר שכן מתבייש ממנו שיקרע לו וזה מרבה עגמת נפש ובשתיקתו מראה שמקבל עליו את הדין.
שמ,ב-ג
מקום הקריעה- בגמרא: הקורע למטה ומן הצדדים לא יצא. וכן פסק בשו"ע בשם הראשונים שמקום הקריעה בבית הצוואר מלפניו, וכן כאשר קורע על אדם שאינו מתו קורע מלפניו כדעת הסמ"ק, אולם הגהות ר' פרץ שנפסק ברמ"א סובר שעל שאר מתים יוצא יד"ח במנהג לקרוע בשולי הבגד וזה כדעת ר"י במסכת שמחות. וכתב הפת"ש בשם הרדב"ז שקיעה לרוחב אינה קריעה כיוון שנראה שנקרע מאליו.
שיעור הקריעה - חז"ל למדוד מהפסוק "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" שמכיוון שאין "אחיזה" בפחות מטפח (גר"ח נאה 8 ס"מ, חזו"א 10 ס"מ), הרי ששיעור הקריעה הוא טפח. ופסק כן השו"ע והוסיף שאם בא להוסיף על הקריעה למת אחר - אם הוא בתוך השבעה לראשון מוסיף טפח נוסף, ואם הוא לאחר שבעה לראשון מוסיף כלשהו.
ברכה על הקריעה -מברכים ברוך דיין האמת בשם ומלכות. הרב נהר מצרים כתב שיזהר להקפיד על כללי הקריעה כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אולם ביבי"א חלק עליו שכן מובא בברכי יוסף שעיקר הברכה על המיתה ורק סמכו אותה לקריעה, ולכן אין בכך ברכה לבטלה. אם כן יסוד הברכה הוא מדין שומע שמועה רעה ואף שהכנה"ג תמה על כך ההלכה שמברכים ושכן המנהג ברור.
אבל המסרב לקרוע - לדעת הכנה"ג לא יברך בד"ה ולשיטת הגרע"י יברך. והוסיף שאדם שלא חייב לקרוע ורוצה להחמיר ולקרוע אינו יכול לברך ואולם לדעת השער שלמה - יכול לברך.
שמ, ד
מתמ קורע על מת שמת לקרובו? בגמרא מסופר כשנפטר נכדו של אמימר, הוא קרע עליו, וכשהגיע בנו, אביו של הנכד, קרע אמימר בפניו של בנו שוב. אמימר נזכר שקרע מיושב ולכן נעמד וקרע שוב פעם שלישית. הרמב"ן והרמב"ם למדו מכך שלא מוצאים יד"ח בקריעה כזו שלא בפני קרובו, אוחל הראב"ד תלה זאת בכך שאם יודע שקרובו יבא בפניו יקרע גם בשעת חימום וגם בשעה שקרובו לפניו. תוספות הבינו שבנו של אמימר הוא זה שקרע בפעם השנייה בפני אמימר וזה הזכיר לאמיר את טעותו שקרע מיושב. בחזו"ע סיכם שבימינו המנהג שהאבלים מוחלים על כבודם שקרוביהם ינהגו בפניהם אבלות ולכן אין דין זה חל בימינו.
שמ, ה
קריעה על מת שאינו קרובו כשעומד בשעת יציאת נשמה - בגמרא מובא שהעומד על מת בשעת יציאת נשמה קורע, וזה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. בביאור הדמיון מסביר הרמב"ן שהכוונה להשוות את גודל האסון, אולם רש"י בשלושה פירושים מסביר שזה בדווקא: 1. שאין לך אדם מישראל שאין בו מצוות. 2. תורה ונשמה נקראו "נר" בתורה. 3. על התורה שאותו אדם היה עתיד ללמוד. מהבנות אלה נגזרות כמה משמעויות.
קריעה על רשע- לדעת ר' יונה לא קורעים על רשע ואפילו רק אם הוא חשוד וכן פסק הרמ"א. אולם לדעת מהר"ם קורעים כל עוד אינו כופר או עושה להכעיס וכן פסק השו"ע.
קריעה על אישה - גם לפי הבראה של רש"י שמדובר על מה שעומד ללמוד, הרי שאישה מחויבת ללמוד דברים הנוגעים לה.
קטן - לכאורה לפי כל פירושי רשי יש לקרוע אוחם הט"ז כתב בשם מהרש"ל שלפי סברת רש"י שאין לך ריק בישראל שאין בו מצוות לא צריך לקרוע על קטן ולכאורה קשה להבינו. הב"ח ציין שבכל אופן על קטן שלומד מקרא יש לקרוע. הפת"ש בשם תפארת למשה כתב שיש לקרוע גן על קטנה
למעשה נהגו בכל מקרה שלא לקרוע על אף אחד מחשש שאנשים לא ירצו לעמוד ליד המת בשעת יציאת הנשמה מחשש לאיבוד ממון (גשר החיים). האג"מ חלק על דעה זו וסובר שאין בה בכדי לעקור דברי חכמים אלא אפשר שיאמר רק כלימוד זכות על כך שתא נוהגים זאת בפועל היום. היבי"א דווקא ביסס את הבברא בטענה שכאשר הטעם ידוע אפשר לבטל התקנה כי יש מחילה רבתי של אנשים על קריעה זו בכדי שיעמדו לידם.
בשבת כתב הרדבז שכיוון שנדחה ואין כבר שעת חימום לא יקרע והביאו הרב עובדיה בשות יחווה דעת להלכה.
שמ, ו-ח
קריעה על אדם כשר- אביי הוכיח בשתי טענות את החכמים שלא קרעו על רב ספרא בטענה שלא למדו ממנו: 1. חז"ל אמרו "חכם שמת הכל קורעים עליו" ולאו דווקא רב. 2. מזה ששמועותיו נמצאות כל הזמן בבית המדרש זה כמו ללמוד ממנו.
ולכאורה מדוע לאנהגו רבנן כברייתא האומרת שצריך לבכות ולהתאבל על אדם כשר? הראב"ד הסביר שקריעה על אדם כשר היא רק בין מיתה לקבורה. הרמב"ן סובר שזה רק בפניו ולא ע"י שמועה. אולם הראבי"ה דייק שמצווה להתאבל ולבכות אך לא לקרוע. שומע וש"ך פסקו כראב"ד, והרמ"א פסק כראבי"ה. עוד הובא בשו"ע שת"ח פטור מקריעה זו.
מיהו אדם כשר? רא"ש בשם מהר"ם: שאינו חשוד על עבירות. ר' יונה: מפורסם במצוות וגמ"ח.
קריעה על חכם- מתשובת אביי למד מהר"ם שקורעים על ת"ח שיודעים משמועותיו, אבל הרא"ש דחה דבריו שרק אם כתוצאה מכך נעשה כרבם יש לקרוע עליו. הרמ"א פסק כמהר"ם. השו"ע פסק ע"פ הגמרא שמגדירה חכם ששואלים אותו הלכה בכל מקום ועונה ואף לאחר קבורה כיום שמועה כל עוד זה בתוך 30 יום. לדעת הרמב"ם קורע עד שמגלה לבו, ולגעת הרמב"ן טפח. הב"י ציין שמנהג ת"ח רק טפח. הש"ך כתב שבימינו אין מי שמוגדר שיודע דבר הלכה בכל מקום.
קריעה על רבו - בגמרא מובא שעל רבו שלמדו תורה קורע ואינו מאחה כמו על הוריו. הרמב"ם הוסיף שאף מגלה לבן כעל הוריו. אך זה ברבו מובהק ודין זה גם בשמועה רחוקה והשו"ע פסק כמותו בסתם וכדעת הרמב"ן שקורע טפח בי"א. בגמרא הובא ששמואל קרע על ת"ח שלמדו דבר פשוט. רש"י ותוס' הבינו שהחידוש הוא ששמואל קרע קרע שאינו מתאחה. ולדעת הרמב"ן החידוש שקורע על קטן ממנו. הרמ"א בשם האילנות ומהר"ם פסק שזה מנהג לקרוע על חכם שלמד איתו או על רבו שאינו מובהק.
הלכה בזמננו- גשה"ח כותב שמברך וקורע רק על רבו מובהק או אם מרגיש צער מיוחד במות ת"ח שהיה רבו או שהוא גדול בדור. הגרע"י בשם השולחן גבוה ביאר שמכיוון שבימינו רבו החכמים ודרכי הלמידה לא קורעים "כי לא יוותר בגדים לאנשים".
שמ,ט -קריעה יתירה על הוריו
בגמרא מובאים כמה הבדלים בקריעה על הוריו לשאר קרובים. בירושלמי מובא הטעם מפני שבטל ממנו מצוות כבודם וכן נפסק בשו"ע שקורע עליהם עד שמגלה לבו ולא די בטפח. וכן קורע כל בגדיו ולא רק העליו וקורע גם לאחר 30 יום. הראב"ד הוסיף שאם לא קרע כל בגדיו גוערים בו שעבר על דברי חכמים וכל עוד לא קרע הכל נחשב כמי שלא היה לו חלוק בשעת חימום ונזדמן לו אח"כ.
שמ, י - אילו בגדים קורעים?
בגמרא: "ואפרקסותו אינה מעכבת". ולמעט הראבד שסבר שלכתחילה צריך לקרוע פסקו רוב הראשונים שאף לכתחילה אין לקרעו. יש פירושים שונים מהי אותה אפרקסת: 1. רש"י: מצנפת ראש ולא קורעים אות כיון שאינה מלבוש. וממני למדו הסמג והמקום שלא קורעים בגד עליון שאדם הולך בו בביתו ומשמש לצניעות כשיוצא החוצה. 2. רמב"ם וערוך הבינו שמדובר בגופיה שנועדה לקלוט הזיעה . השו"ע הביא את שתי השיטות בי"א וי"א והכריע כמנהג בזמנו שאת המלבוש הנקרא קאפ"ה לא קורעים ובגד זיעה קורע רק על הוריו. לדעת הט"ז בהבנת הרמ"א לא קורעים מעיל/גופיה אלא רק חולצה. אולל לדעת הש"ך והמשאת בנימין הרמ"א היקל רק בבגד מסוים אבל בחליפה שאנשים הולכים בה לכבוד - קורע. בחזו"ע כתב שמנהג הספרדים כהבנת הטז ברמ"א ועוד ביאר שאין לקרוע מעיל או סוודר שעשויים להגן מהקור.
טלית קטן - הנציב בשות משיב דבר, גשר החיים, וחזו"ע הסכימו שאין לקרוע טלית קטן מדין שעשויה למצוותה וכמו שלא קורע אפרקסותו שעשוי לצניעות בלבד. זאת אע"פ שטלית קטן נועדה להיות בגד וצריך שיהא לאדם הנאה ממנה.
שמ, יא - חובת האישה בקריעה
בגמרא מובא שאחד האיש ואחד האישה חייבים בקריעה, ועוד שם בברייתא מובאים דברי רשב"א שהאשה קורעת בגד תחתון ומחזירה לאחוריה מכסה את לבה ואז כשקורעת העליון נשארת בצניעותה. מהר"ם הבין שמדובר במחלוקת בין ת"ק לרשב"א ולכן סבר שהלכה כת"ק ואשה קורעת בדיוק כמו גבר ולא חוששים להרהור ברגעי צער כאלו. אולם הטור פסק כרשב"א והשו"ע ביאר שזה משום שרשב"א לא חולק אלא בא לפרק את ת"ק. והוסיף סבתא שהמנחמים שלהם לא "בשיתוף צער ככ" ולכם צריך לחשוש להם להרהור. בשות יביא בב את פסק השו"ע בשאר הראשונים. וכן מובא בגשה"ח.
בימינו עלתה השאלה כיצד אשה צריכה לקרוע בהתאם לביגוד בימינו. ערוה"ש השווה את החל בבבלי למחלוקת במסכת שמחות ובירושלמי וביאר שמכיוון שבימינו לא אפשרי לעשות כבזמנם אזה לא תקרע את בגדיה כלל אלא רק את העליון ביותר. הבן איש חי כתב שמנהג נשות בבל לא לקרוע כלל אולם לדעת הרב עובדיה זצל הוא לא התכוון להורות כן אלא רק ציין שזה המנהג ולכן לדעתו יש להחמיר בזה בעיקר בגלל אזהרות חז"ל על הקריעה ולדעתו תקרע ותסגור בסיכת ביטחון.
הבדלים נוספים בקריעה על הוריו לבין שאר מתים
שמ, יב - קריעת שפת הבגד
בגמרא מובאת מחלוקת תנאים לגבי קריעת שפת הבגד שעושים סביב בית הצוואר לחיזוק. לת"ק - על הוריו צריך לקרעה, ועל שאר מתים תלוי ברצונו. ולרבי יהודה חייב כך על כל מת, ואם לא קרע שפת הבגד הרי זה קריעה של תפלות. השו"ע פסק כרוב הראשונים וכדעת ת"ק , והרמ"א בשם המרדכי פסק כרבי יהודה וציין שכן המנהג.
שמ, יג - פנים הבגד ושלא כנגד אנשים
בגמרא אמר רבי יוחנן שעל כל המתים קורע מבפנים ואיחו על הוריו מבחוץ. בראשונים הובאו שני ביאורים. אחד שמדובר על חדר פנימי והכוונה שלא לקרוע בפני אנשים. השני שמדובר על לקרוע מבפנים של הבגד. השו"ע הבין ברמב"ם ששתי השיטות צריכות להיות למעשה.
שמ, יד - קריעה בבגד שהוחלף
בגמרא אמר רבי יוחנן שעל הוריו קורע ביד ועל שאר מתים יכול גם בכלי. ועוד שם בגמרא שעל הוריו גם אם החליף בגדים קורע שוב כל עוד זה במהלך השבעה. ופסקו הראשונים שגם קרע זה אינו מתאחה לעולם. וכן פסק השו"ע. הרמ"א הוסיף מהגמרא וכדברי הראב"ד שעל הוריו אינו יכול להחזיר את הקרע לאחוריו למעט בשבת.
שמ, טו - דיני שולל ומאחה
שולל - תפירה לא שוהם. מאחה - תפירה שוה.
השו"ע ע"פ הגמרא פוסק שעל כל המתים שולל אחריה שבעה ואיחוי רק אחר 30 יום. אולם הרמ"א כתב שנהגו להחמיר ולא לשלול לפני ה30. על הוריו שולל לאחר 30 יום ולא מאחה לעולם.
שמ, טז - חליצת כתף
הרמב"ם פסק שיש לחלוץ ולחשוף כתיפו וזרועו וכך ללכת לפני מיטת הוריו. ועל שאר מתים תלוי ברצונו. דייק הב"י מהגמרא המלמדת שכך עשו לחזקיהו המלך שזה דווקא בהובלת המיטה ולא אחר קבורה. ובשו"ע פסק זאת להלכה. אולם למעשה כתוב הרמ"א וכן כתוב בחזו"ע שלא נוהגים כן בימינו.
