💎 *לדייק את החינוך* 💎
כמה שמשה רבנו השקיע בנו - עם ישראל, כמה שקיבל קיתונות של תלונות וחוסר הערכה למרות שמסר נםשו כמה וגמה פעמים על העם.. רעה אותם באמונה ונתן את כל כולו.. מגיע מקרה מי מריבה וטורף את הכל?
למה?
בפסקה מיוחדת (שמונה קבצים ג, ט) מסביר הרב את התהליך שמשה ועם ישראל מתחילים אותו והוא מתבשל בכל דור ודור ובמיוחד בדורות הגאולה - הדיוק שבקשרי הלומד והמלמד
*כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אף על פי שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מכל מקום אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם.*
בכל לימוד והטמעה של חינוך יש משהו כופה.. שלא מאפשר לעצמיות ולנשמה פנימה לצאת ולהתבטא. למרות שבפועל הדבר הוא אפילו חלק מהקדושה ומההתנהלות הבריאה של העם. הסיג של החסרון דורש את דיוקו ותיקונו
*וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבוא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת, שלוה וכבוד.*
בנחת יש יכולת חינוך מיוחדת היא מבטלת את מימד הכפיה ועדיין שומרת על היכולת לסייע לתיקון.
*שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור.*
משה רבנו רצה בטובת העם אך בכל זאת זרע את הצורך בתיקון ודיוק של המסר. להביא את האדם לנקודת הרצון מתוך פיוס ודיבור ולא מתוך הכאה וכפיה.
*ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כל כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה.*
כך גם הלימוד התורה נוצר מצב שיש מחלוקות. אמנם כל אחד רוצה להביא את האמת ואת דעתו וזה נראה כאיבה אולם
*ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.*
הגמרא דורשת על שני תלמידי חכמים ואפילו שיש ביניהם קשר משםחתי כאבמובן כאשר הם יושבים ללמוד הם נעשים כאויבים כי כל אחד צביא את דעתו. אלא שבסוף בתום הדיון חוזרים לאהבתם. וזה דרשת הפסוק מפרשתנו "את והב בסופה׳. שבסוף נהיית אהבה . את המקום של השנאה הראשונית צריך לדייק ע"י לימוד תורת הסוד שנקראת תורת חסד שכלצמטרתה לזהות את האחדות שבמחלוקת ואת הקשרים הבלתי ניתמים לראייה בצורה נגלית. ממילא כך הכפיה הופכת להבנת הרצון המשותף המאוחד והמקורי שך כל צדדי המחלוקת.
*תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבינו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה על ידי תלמידי חכמים בדורות אחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבואו מרחוק מאפסי ארץ לשם ד' צבאות אלהי ישראל, המלך שהשלום שלו.*
עם ישראל סבל רבות מהכפיה בדרך ההוראה.. זה הפיל חנייגם רבים וטובים שלא מצאו את מקומם ואת יכולתם להשתלב ללא שמבינים את נקודתם הפנימית המחייה את העולם. בדורות הגאולה יהיה צריך אפילו עוד יותר גבורה כי החוצפה שמתעלה בתקופה זו מחשיכה עוד יותר את ההבנה הזו. וצריך להתגבר על מנת למצא את הנקודות המאחדות ולהביא לפיוס ורצון פנימי עמוק
*וכל אותו העומק והדיוק, אותה אש הנשמה, אשר יצאה להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של הלא כה דברי כאש נאם ד', יצא אל הפועל, אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות שיצאו מזה הדרך, ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבוא באחרית הימים ביתר שאת על ידי התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה, מלאה עדינות של שלום ושלות השקט. ודבר שלום לגויים, והוכיח במישור לענוי ארץ. וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבוא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה.*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה